מיכל בת שאול / עמי בארי

 

מיכל בת שאול

עמי בארי - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אימא שלנו, קרולינה בארי, לא תחגוג איתנו השנה בחג-חנוכה יום הולדת משותף. לפני שלושה חודשים הלכה לעולמה בשיבה רבת-שנים. אימא חינכה אותנו בדרכה המיוחדת לחוות את כל מה שיפה. לזכרה מוקדש סיפור זה.

איור מאת יעקב גוטרמן

פעם בשנה היינו מתבשרים שלמחרת אנו, הקבוצה, נוסעים להצגה בעיר הגדולה.

 

יום קודם טרחנו להכין לכל אחד שני סנדוויצ’ים רוויי מיונז תוצרת אסתרק'ה, חצי ביצה-קשה מרוסקת וקציצה המורכבת מלחם בשר ושום, שלושתם במינון שווה. את הכריכים היינו עוטפים בניירות אריזה של חבילות המרגרינה שנשמרו במיוחד לתכלית זאת, אלו המרשרשים ששמרו מכל משמר על טריות הכריך וריחו.

 

הנסיעה עצמה הייתה על גב משאית וזאת התקשתה ברחובות העיר וכך נאלצנו ללכת לא מעט ברגל כשעל גבינו תרמיל עם מימיה וכריכים. כשנכנסנו לאולם ישבנו בדרך-כלל באחת השורות האחרונות ואיך שנכבו האורות והורם המסך היה זה אות וסימן לכולנו לשלוף כריך ראשון, זה עם חצי הביצה, להתירו מנייר העטיפה המרשרש ולאוכלו בפה מלא. למותר לציין שכל האולם התמלא ברעשי הנייר וריח הכריכים ומבטי הזעם שהופנו לעברנו היו רווי שאט נפש על בני האיכרים חסרי התרבות.

 

תהליך זה, הפעם עם הקציצות, חזר על עצמו במדויק בתחילת המערכה השנייה וכשנגמרה סוף, סוף ההצגה מיהרו הסדרנים לפתוח את דלתות האולם, לנהור החוצה ולנשום לרווחה.

 

בדרך חזרה היו כולם מרבים במעשי משובה והיא עברה בעליצות רבה.

 

לא אהבתי את הנסיעות האלה ובמיוחד לא את החזרה הביתה. הייתי צריך לי את הזמן לעצמי, להיות עוד רגע עם הדמויות שעל הבמה, לצחוק לבדיחותיהם, להתעצב בצערם ולפעמים, בסתר-סתרים, שאף אחד לא יראה חס-וחלילה, להזיל דמעה איתם ועם עצמי.

 

אבל היו דברים שכמעט איש מחברי לא זכה להם, אחד מהם היה לנסוע עם אימא שלי להצגה בתל-אביב. עם אימא הייתה חווית התיאטרון אחרת לגמרי, כולה מורכבת מפרטים רבים, שאז נראו לי כבלתי חשובים בהחלט, אבל היום אני מבין שהיו מעין מסדרון הכנה לחוויה העיקרית ההצגה.

 

יום קודם הייתי הולך עם אימא למחסן הילדים והיא הייתה בוחרת לי לבנים חולצה ומכנסיים.

 

"כשהבגד הפנימי נקי, יש סיכוי שגם זה החיצוני ידבק ממנו ויהי נקי כמוהו," קבעה באופן נחרץ והמשיכה, "לתיאטרון לא הולכים יחפים, ללכת עם סנדלים זה אומר שאתה למעשה הולך יחף, לא תראה איש שבא להצגה יחף." ואכן איש לא היה בא אז עם סנדלים להצגה. לכיסי הייתה דוחפת מטפחת-אף, "מה שבטוח בטוח," פסקה, "ורק עם ממחטה אני אקנה לך גלידה בהפסקה."

 

בבוקר, אימא באה לקחת אותי מוקדם. בידה אחזה מזוודה קטנה, "כאן הבגדים הנקיים שלך, נחליף בתל-אביב שלא תלכלך לי אותם לפני ההצגה."

 

נסענו באוטובוס של גרשון, הגענו אל הדודה רבקה, הנחנו את מטעננו, אכלנו משהו והחלפנו בגדים. אימא נכנסה לחדר השינה עם הדודה, לוותה ממנה זוג גרבי ניילון ומרחה אודם של שפתון, שניים שהיו אסורים בתכלית האיסור בקיבוצינו, עוד רגע חטאה והוסיפה טיפת בושם ומיהרנו ללכת במורד השדרה אל עבר התיאטרון.

 

בעודנו הולכים הסבירה לי אימא: "אנו הולכים להצגה ב'הבימה', השחקנים הם חנה-רובינא ואהרון-מסקין, ההצגה היא הצגת בוקר וקוראים לה 'מיכל בת שאול' ."

 

אימא העדיפה ללכת איתי להצגות בוקר. "השחקנים רעננים יותר ומשחקם משובח יותר," הסבירה לי את העדפתה. אם כי יש לי הרגשה שהסיבה הייתה אחרת, כלכלית מעיקרה, כי הרי כסף לא היה מצוי בשפע בכיסנו הסוציאליסטי ומן הידועות הוא שהצגות הבוקר זולות בהרבה, אך בעצם מה רע בלראות הצגת בוקר?

 

העיקר הוא שאנו כבר נכנסים לאולם יושבים ביציע בשורה הראשונה, אני משקיף ורואה את מקום התזמורת ואת הבמה ואפילו שההצגה עוד לא התחילה אני כבר שם בארץ כנען הרחוקה.

 

אז עוד לא הכרתי את המשולש התנ"כי ההוא - דוד המלך, פלטיאל בן ליש ומיכל בת שאול, ורק אחר-כך הסביר לי אבא שיש פסוק אחד בספר שמואל ב' פרק ג' ט"ז שבו כתוב על פלטיאל ההוא: "וילך אתה אישה, הלוך ובכה אחריה עד בחורים." אבא הסביר לי שמיכל בת שאול המלך ניתנה לפלטי שישמור עליה ואז הגיע דוד המלך ולקח אותה מפלטי שלו הייתה נשואה. אבא לא רצה להתייחס למעשיו של דוד, שהיה מלך ישראל גם בקיבוצים הסוציאליסטים ביותר, אלא רק לדבר על הנאמנות והאהבה של האיש הפשוט ההוא פלטי שלא היה מוכן לוותר על אהבתו והלך אחריה הלוך ובכה.

 

לאט, לאט כבו האורות, מסך הקטיפה האדום נפתח לרווחה,התזמורת התחילה לנגן, השחקנים... "זה מסקין!" לחשה אימא ועיניה נצצו גם כן, התחילו לשיר, שיר שאף פעם לא שמעתיו עד ומאז.

 

"אל תרדפו את רחלי כי נאה - נאה היא, אל תגזזו את רחלי כי עלה- עלה היא, אמש בחצות הליל המליטה שה באוהלי."

 

לימים נודע לי שהשיר נכתב על-ידי אהרון אשמן וידידיה אגמון וההצגה נקראה 'בבית פלטי' והיא חלק מטרילוגיה ששמה 'מיכל בת שאול'.

 

היה לה לתזמורת התיאטרון מין צליל מיוחד שאפשר לשמוע רק בתיאטרון עצמו והיה בו מין ניחוח קסם ששבה את ליבי מהרגע הראשון.

 

ואז יצאה מאחורי הקלעים חנה רובינא, אימא לא הייתה צריכה לומר לי מי היא. תשואות הקהל הסגירו אותה כבר בעלייתה על הבמה, כעת היו עיני כל הצופים מופנות רק אל עיניה המכשפות.

 

מה היה בהצגה כבר איני זוכר, גם לא את הגלידה שאחר-כך ואת הנסיעה חזרה. אני רק זוכר איך בסוף ההצגה נשארתי לשבת במקומי. כל הקהל כבר קם והתחיל לצאת ואני נשען עם ראשי על מעקה היציע, עוצם את עיני, מרגיש ברטיבות שממלאת אותם ומתפלל בשקט שתמשיך ולא תיגמר לעולם.

 

אז אימא לחשה לי, "זוכר ששמתי לך מטפחת בכיס?" ואני הרגשתי איך אין צורך להסתיר את הדמעות הזולגות, הסוד הזה הוא סוד משותף רק לאימא שלי ולי ומי יכול לשאוף ליותר מזה.

 

אחזתי בידה ואחרונים יצאנו מהאולם ונדמה לי שגם הסיפור יצא יחד איתנו והמשיך ללוותנו עוד ימים רבים.

   

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: