מט לדוד יעקב / עמי בארי

מט לדוד יעקב 

 מאת עמי בארי – עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

 

דוד יעקב הוא דוד כמו כל הדודים. אחת לכמה חודשים הוא בא עם אשתו, הדודה אסתר, לבקר אותנו בקיבוץ. כשהוא רואה אותי מרחוק, הוא קורא לי להתקרב אליו, ואז נוהג לשלוף מכיסו חבילת שוקולד, אך לפני שנותנה בידי, הוא שולח בי מבט חד ובוחן, מטה מעט את ראשו הצדה כאותו צייר הבודק את ציורו החדש. 

איור מאת יעקב גוטרמן,
 

אחר כך הוא שולח מבט מחויך אל אבי, רומז לי באצבעו להתקרב, ואז במקום לתת לי את טבלת השוקולד הוא שולח חיש אמה וקמיצה וצובט בעוז את לחיי. ובתמורה לדמעות הכעס שבעיני, נותן לי את החבילה הנכספת.

 

הדוד יעקב גבוה ורזה, שערותיו שיבה ופניו אדומות תמיד. בעיר הוא עובד בבית-חרושת "יצהר",  והוא - "מבקר טיב".

 

מה יש בטיב הזה, שצריך לבקר אותו כל הזמן, לא הצלחתי להבין, אך הבנתי, שדודי קפדן מאוד ובודק כל דבר בשבע עיניים. כמו כן אני יודע שב"יצהר" שורר רעש רב, עד כי הדוד יעקב התחרש במקצת במרוצת שנות עבודתו הרבות ויש לו מין מכשיר שמיעה באוזנו.

 

כאשר הדוד יעקב בא לבקר אצלנו, לוחשת לי אימא שאדבר אליו בקול רם, ולכן, כשהוא שואל: -  "מה שלומך?"

אני צועק: "מצוין!"

אלא שפי מלא בשוקולד, שקיבלתי רק רגע קודם וה"מצוין" לא יוצא כלל וכלל.

אחר כך מסתכל בי דוד יעקב, מטה מעט את אוזנו ושואל:

"נו! ומה עושים כעת?"

 

ואני כבר בולע את השוקולד ומוכן לענות, ודווקא רוצה לספר לו כל מיני דברים, אך איך אפשר לספר שנטעו אצלנו כרם חדש, ואיך אפשר לתאר את הטרקטור האדום הראשון של קיבוצנו בצעקה לאוזן? הרי מייד ייצאו כל השכנים מחדריהם ואוי לה לבושה. לכן אני מעדיף לומר מין - "בסדר" -  עז וחזק, ולהתאפק לשמור על ארשת פנים רצינית ומכובדת ולרוץ לדשא לענייני.

 

אחרי שדוד יעקב יושב קצת עמנו הקטנים, מחלק לכולנו טבלאות וצביטות, בודק ומעריך את גובהנו ואת חוכמתנו. אחרי הדברים אלה, מתיישב הוא עם אבא ליד השולחן.

 

אימא כבר מוכנה לרגע זה. היא ממהרת להגיש לשניהם כוסות תה רותח, מוציאה ממקום סתר כלשהו כמה קוביות סוכר, שמה לפני הדוד, ומתיישבת במרפסת על כיסא הנוח בחברת הדודה אסתר לשמוע מה חדש במשפחתנו הרחוקה.

 

כעת נוטל דוד יעקב קובייה אחת בין אצבעותיו, מגלגלה מצד לצד כאילו בוחן את צורתה המרובעת, את קשיותה ואת מתיקותה, ורק אז הוא נוטלה אל פיו, וגומא באחת מכוס הזכוכית הרותחת. מייד מתלהטות פניו עוד יותר והוא מוציא ממחטה גדולה, מנגב את מצחו ואת צווארו, מסתכל באבא, נאנח ומחייך חיוך של נחת ושואל: - "נו, נשחק?" - כאילו שיש בכלל מקום לשאלה כזאת.

 

ואבא, שכבר מחכה לשאלה, עושה עצמו פתאום אדיש ועונה לו, כאילו בהיסח הדעת: "טוב נשחק", והוא קם ומביא את משחק ה"שח" הישן שלנו, פורש את לוח המשבצות על השולחן - והקרב הגדול מתחיל.

 

כעת יודעים אנו, כי מרגע זה צפויות לנו שעתיים ארוכות, בהן תביא אימא עוד תה ועוד תה, אבא יעשן סיגריה אחרי סיגריה. למרות מחאותיה של אימא, ודוד יעקב יחסל את קוביות הסוכר, קובייה אחרי קובייה.

 

מי שיטה את אוזנו אל שולחן המשחק, ישמע מין נוסח של מלמול-נגינה או תפילה, המלווה כל העת בתיפוף אצבעות.

דוד יעקב ממלמל: "אם הוא ייקח לי את הלויפר (כלומר פרש או "סוס" בשפתנו) אז  אני אזוז עם הטורה ("צריח" בשפתנו). אז הוא יתקדם עם הפיון (רגלי) ואני אוכל (אוריד) לו את המלכה".

 

ואבא מחזיר כנגדו בניגון דומה: "הוא חושב לאכול לי את המלכה, אבל יש לי פה רוך (רץ) ואני ממשיך ועושה רושאדה (הצרחה)... יהיה צוג (מסע) מ.ע.נ.י.ן..." וכך נמשך המזמור עד בלי סוף.

 

וכך בכל פעם כשהדוד בא לביקור, ואנו מתלבטים  בכל פעם לטובת מי נהיה, מצד אחד אבא הוא אבא שלנו, ומי אינו רוצה שאביו ינצח? אך מצד שני כשדוד יעקב מנצח, מובטח  שיעניק לכל אחד מאתנו קוביית סוכר שנשארה בצלחתו,  יסתכל בנו במבטו הצדדי ויחייך כמבקש לומר: "ראיתם איזה שחקן אני?", אחר כך יוסיף וישאל: "נו! ומתי נשחק אתכם?" ואז - יושיט ידו ואם לא נברח במהירות, ישלימו האמה והקמיצה את המלאכה.

 

מובן שגם אנו משחקים שח. אלא שמשחקנו שונה לחלוטין, אומנם הכללים הם אותם כללים, אלא שאין לנו זמן וסבלנות כזאת לשבת ליד השולחן ולמלמל שעה ארוכה. אנו מסיעים את הכלים במהירות, נחפזים לבצע לפני שנתכנן, ולכן לרוב גם טועים ומפסידים. יותר מכל אהוב עלינו המט בארבעה מסעים, או כמו שקוראים לו אצלנו - "מט סנדלרים". עיקרו הוא, שפותחים עם הרגלי שלפני המלך, אחר מוציאים את הרץ והמלכה, ובמסע הרביעי המלכודת מושלמת, המלכה נחפזת לחזית, "שח" ו"מט"- מיידי, וליריב אין עצה ותושייה.

 

האמת היא שקל להתגונן נגד מט כזה, מזיזים פרש או רץ ו"שלום על ישראל". אבל צריך לגלות את המזימה בעוד מועד, אם לא, ההפסד "עוקץ" כברק והבושה - לא פחות.

 

יום אחד כשדוד יעקב בא לביקור, היה אבא עסוק בעבודה, אימא ודודה אסתר ישבו להן על המרפסת ושוחחו ביניהן. אנו הילדים השתוללנו על הדשא. רק הדוד יעקב ישב לו יחידי משועמם בחדר.

לפתע קרא לי אליו: - "נו!"-  שאל,  ושח אתה כבר יודע לשחק?"

- "כן!"  עניתי בניד ראש ובקול רם.

- " רוצה שנשחק?" שאל הדוד, והרגשתי שזאת יותר משאלה מאשר שאלה. לא עניתי, וכי מי אני שאשחק עם שחקן כמוהו? אך אימא נחפזה וקראה בשמחה: - "למה לא? הוא (כלומר אני) משחק יפה מאוד."

- "נו, נראה, נראה" - חייך הדוד ורמז לי להביא את הכלים.

 

התיישבנו, הגרלנו את הכלים וערכנו את הלוח. הדוד בשחור ואני בלבן. ראיתי שאימא טורחת במטבחון להכין תה, ומזווית עיני ניסיתי לגלות פעם אחת ולתמיד היכן היא מחביאה את קוביות הסוכר המרובעות. אלא שהדוד האיץ בי לשחק ובנפש נכנעת, פתחתי עם הרגלי של המלך.

הדוד התרווח בנחת בכיסאו ומלמל לעצמו: "יפה, יפה", ופתח עם הרגלי שלו ממול.

הוצאתי רץ, והדוד פתח רגלי נוסף. לפתע גיליתי, שהכול מוכן למט הסנדלרים שלנו, וקידמתי את המלכה למקומה המאיים.

כעת הביאה אימא כוס תה מהביל לדוד יעקב וצלוחית מלאה קוביות סוכר. הדוד נטל קובייה אחת, הסתכל בה יפה סביב סביב, הכניסה אל פיו וקרב את כוס התה אל שפתיו.

ואני כאילו נכנס בי השטן בכבודו ובעצמו החילותי לפתע מחשב כל מיני חישובים בקול רם, כאילו התעמקתי בתוכנית רבת מזימות - מה יהיו מסעי הבאים, כשאני מסיע את אצבעותיי על הלוח, מסתיר ומגלה חליפות את המצב, ועוד מגדיל לעשות וחוזר כמו אבא: "אם הוא ילך לכאן, אז אני לכאן..." וכך הלא.

הדוד יעקב קימט את מצחו, עצם עין אחת, הטה את ראשו, ואחר כך הושיט את ידו והזיז את הפרש. היה זה הפרש הלא נכון. מזווית עיני ראיתי איך הדוד נשען אחורנית, לוגם מכוס התה לגימה רותחת...

ואז הסעתי את המלכה ובקריאת ניצחון הכרזתי: "שח - מט!"

 

הדוד הסתכל רגע בלוח, כשפיו מלא עדין סוכר ותה רותח, ומייד הבין, כמובן, מה שקרה, אלא שהיה כבר מאוחר מדי. הן לגבי המשחק והן לגבי הרותחין שירדו במהירות לגרונו, עקפו ודילגו לוישטו, ומיהרו "לדרוש - בשלום"  ריאותיו.

בבת אחת התפרץ שיעול עז מגרונו, כשהוא משתנק וכמעט נחנק תוך כדי ניסיונות נואשים למצוא מעט אוויר צונן ומרגיע.

הוא האדים יותר מאי פעם, עיניו בלטו מחוריהן ורגע נראה כמי שאינו יכול לנשום יותר. אימא והדודה חשו לעזרתו מן המרפסת והחלו לטפוח על שכמו במרץ רב.

ואני לא חיכיתי יותר. קמתי במהירות, כשאני הופך את הכיסא עליו ישבתי, וטסתי-ברחתי מהבית.

 

עברו שעות, היום העריב, הודלקו האורות בבתים והחושך השתלט על המדרכות. כל אותו זמן שוטטתי סביב לדשאים, כשאני נזהר שלא להתקרב הביתה.

לבסוף ראיתי את אבא. רציתי כבר לברוח, אלא שגם הוא ראה אותי, ולכן לא היה כל טעם בדבר. הוא התקרב, ראיתי שבידו אחז סוודר.

- "קח תלבש",  אמר,  "כבר קר בחוץ, אתה עלול להצטנן."

רגע שתק ועזר לי להתלבש ואחר הוסיף: - "הם כבר נסעו."

- "למה?" - שאלתי נבהל, וכבר ראיתי בעיני רוחי כל מיני תמונות מבהילות.

- "אל תדאג" - ענה אבא - "חברים שלהם, שהיו בסביבה, באו לקחתם. מלכתחילה היה ביקורם מפתיע  ובלתי מתוכנן, פשוט תפסו טרמפ ובאו."

ואחר כך הוסיף, כשחיוך דק מצטייר בזווית פיו: "וכי סבור אתה שהייתי נותן לו לשחק אתך?"

 

פסענו לכיוון הבית ואבא המשיך: "גם הדוד יעקב לא כועס, להיפך, הוא נהנה מהמלכודת שטמנת לו, ולכן ביקש שאמסור לך את אלו!" והוא הכניס את ידו לתוך כיס מכנסיו ושלף משם מפית עטופה. פתחתי אותה וגיליתי מלוא החופן קוביות סוכר מבהיקות. נטלתי את החופן ודחפתיו כמו שהוא לפי.

 

אחזתי בידו של אבא, ויחד המשכנו לפסוע על המדרכה. ואז שמעתי אותו מזמזם לעצמו: "אם אני אקח לו את הרוך...  הוא יעשה לי רושאדה... אז אני אזיז את הלוייפר..."

מרחוק נראה ביתנו המואר, ואני הצטרפתי אל אבי, ויחד זימרנו חרש.

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: