לסי הבלגית / עמי בארי

לסי הבלגית

עמי בארי - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

סוף-סוף קיבלתי את רישיון הנהיגה המיוחל, ואל יראה הדבר קל בעיניכם. שמוליק החדרתי, המורה לנהיגה שלי, נהנה מאוד משיעורי הנהיגה המשותפים. היינו נוסעים ברחבי העיר, לפתע היה קורא: "אוייש הבטחתי להביא את הבשר מהקצב, זה פה בפינה, בוא ניגש!"

איור מאת יעקב גוטרמן

אחרי שהעמסנו את חבילת הבשר היינו ממשיכים בנהיגה ושוב הוא: "אוייש (תמיד אוייש) הבטחתי לקנות לחמניות תיגש למאפייה, זה פה בקצה הרחוב", וכך העמסנו עוד חבילה ואת בנו מהגן ואת בתו מהרכבת ("חכה עוד כמה דקות הרכבת כבר מגיעה") ועוד שליחויות משליחויות שונות. כשכבר הגענו לטסט הנכסף, ניחם אותי בפעם ראשונה ובפעם שנייה: "אין דבר, זה רק מוסיף לביטחון שלך!" אבל הגזבר שלנו חשב אחרת ומבטו לא השאיר ספק בדבר עודף הביטחון שלי.

 

כשהתקבל סוף-סוף המיוחל, התחלתי, כמו כל הנהגים החדשים של אז, בסבב אינסופי של הסעות שמטרתן הכשרתי המעשית. הייתי נוהג מהבית לכביש, מהכביש לחדרה, משם לנתניה, למושב זנוח ולקיבוץ עלום מקום. את כולם עברתי, בכולם הורדתי, הרמתי ובעיקר חיכיתי, ומכולם השכלתי ולמדתי עד שהפכתי מנהג מתחיל לנהג ממשיך. אלא שהסידור הזה מצא מאוד חן בעיניו של סדרן הרכב שלנו וכך תורנויות הנהיגה המשיכו והמשיכו, "כדאי שתצבור הרבה ניסיון!", טפח לי כל פעם מחדש על שכמי תוך שהוא שולח אותי לאן ששולח.

 

יום אחד, בעודי יוצא בדרכי ליעד סתמי, חוצה את שולי שכונת החמרה לעבר השער והכביש, מציץ בחשד בשעון ומחשב כמה זמן צפוי לי בדרכי, ראיתי מרחוק את ישראלה ואהובה הבלגיות מנופפות לי בתנועות גדולות ועצבניות. "עצור! עצור!" קראו לי בקול גדול.

נאמן על חוקי הנהיגה הסתכלתי בראי, אותתי ועצרתי. הן מיהרו לדלת פתחו אותה והתחילו לדבר יחד בקול רם והיסטרי.

"רק רגע, רק רגע!" היסיתי את שתיהן, "אני לא מבין דבר בבלגן המדובר שלכן, בואו נתחיל לפי הסדר, דברו אחת, אחת".

 

הבלגים הגיעו כהשלמה לקיבוץ בערך - 4 שנים אחרי הקבוצה הפולנית המייסדת. למרות שעברו מאז כבר למעלה מ-50 שנה, עדיין לא נחשבו כחלוצים לפני המחנה, אלא תמיד היו גרעין משני לראשונים ההם. דבר היותם שניים נעלם כבר מזמן אבל התור לא השתנה וכן לא חשיבותם העצמית של הראשונים, וכך שוב ושוב חזר הריטואל על עצמו: קודם הראשונים - הפולנים ורק אחריהם הגרעין הבלגי. אלא שהם עצמם קיבלו את הגזירה הזאת באהבה והיו נאמנים לביתם ממקום ראשון ולא משני והיו להם אצלנו זכויות רבות. הם היו אנשי מעשה ויצירה ולכן המעיטו מחשיבות הוויכוחים האידיאולוגים ומנשפי הפמפלט התרבותיים. הלכו לישון מוקדם ולכן גם קמו מוקדם, העדיפו את הזמירה בכרם, החריש בשדה, הריתוך במסגריה, הטיפוס על סולמות בחשמליה ועוד ענפים רבים שזכו לפריחה תחת ידיהם החרוצות. בנות הבלגים עבדו בכל העבודות הנדרשות תוך שהן "לומדות" מיוצאות קני הפלך ההוא: איך רוקחים דלעת מכלום, חמיצה ממשהו דומה, תרד שמעלה זיכרונות אחרים, פירה ודיסות סולת גושיות ועוד מבחר קולינארי שחילחל לתוך בטננו והגיע אף לעצמותינו הצעירות ולא עזבן לעולמים.

לימים עברו למחסן הבגדים, למתפרה ולסריגה וכאן היו חברות טובות ותומכות זו לזו.

 

כאלו היו גם ישראלה ואהובה שהיו עוד שם בבלגיה זוג חברות. עלייתן התמהמהה עקב המלחמה, אבל כשהגיעו מצאו כאן את שלוותן והשנים רק עשו טוב להן ולחברותיהן, חברות שהתעמקה עוד יותר כששינו את סטטוס חייהן ונשארו לבדן. הן גרו דירה ליד דירה, קראו יחד אחרי הצוהריים על המרפסת המשותפת את "על-המשמר" קיפלו צמר, שתו תה עם עוגית והלכו יחד לכל אירוע שהתקיים בחדר האוכל.

 

"נו! שריי-נישט, שריי-נישט (אל תצעקי)" פקדה ישראלה: "אני אסביר לו לבד". כעת פתחה בסיפור ארוך שקיצורו חתולה אחת שהגיעה משום מקום והחליטה ברוב חוצפתה להמליט דווקא על מרפסתן המשותפת, אבל הן קיבלו את המאורע בסבר פנים יפות (ל.ע) ואפילו דאגו יום יום לצלוחית חלב ועצמות עוף לאם המיניקה.

 

"אבל כעת" לא התאפקה אהובה, "הגורים גדלו ונעלמו והאימא מיללת כל היום וכבר אין  לנו כוחות לבכי שלה. אז אולי... אולי..." וכאן נשתתקה וישראלה חזרה והמשיכה: "נשארה  אימא שמשגעת ביללות, מסתובבת בין הרגליים וכאילו מצפה שאנו נחזיר לה את הגורים  הייפצעך און אמייסע (תשמע מעשייה). אז התחכמנו לה ותפסנו אותה, הנה כאן היא בתוך  קופסת הקרטון, סדרן הרכב סיפר שאתה ממילא נוסע לכיוון נתניה, אז מה אכפת לך לקחת  את הקופסה ולהוריד אותה שם וגיניק (די).

 

הזמן התחיל להתאחר, מי שחיכה לי באזור נתניה כבר חשב וודאי על רוע גורלו משהזמין אותי לבוא לקחתו. חוץ מזה היו מבטיהן של ישראלה ואהובה כל כך חד משמעותיים עד שלא הייתה לי כמעט כל ברירה.

 

"נו! שיהיה, שיהיה" הוסיפו שתיהן זו לזו ומיהרו לסגור את דלת הקבינה כשהקופסה והיללות אתי יחד בפנים. הספקתי עוד לראותן במראה האחורית הולכות יחד אנגז'ה זקוף והחלטי לכיוון מרפסתן.

אותתי, פניתי ונסעתי. אחרי כמאה מטר פנתה הדרך ימינה והתחברה אל שולי הכביש והשער. הדלקתי את אורות הטנדר, החתולה יללה מרות, עצרתי, ירדתי מהרכב, הלכתי סביב, פתחתי את דלת הקבינה, אחרי השני ואז קרצתי לחתולה, פתחתי את הקופסה, היא זינקה החוצה ואני עליתי על הכביש והמשכתי בדרכי.

 

עבר שבוע, אולי שבועיים, שוב אני בנסיעה, שוב שיכון החמרה, שוב כמעט ערב ואז אני רואה את ישראלה ואהובה, הן מסמנות לי לעצור, אני רואה שאין אתן שום קופסת קרטון ונעצר.

"תשמע, תשמע" הן קוראות לי יחד. "לא תאמין, אתה זוכר את החתולה ההיא שלקחת לנתניה? היא חזרה, מנתניה ברגל! מה אתה אומר כזאת נאמנות, הרי נתניה זה אולי 30 קילומטר מפה, והכול ברגל? אז החלטנו לרחם עליה ולגדל אותה אצלנו, קראנו לה לסי, אתה מבין וודאי למה! מגיע לה!" אותתי ויצאתי לכביש.

 

סדרן הרכב אמר לי שהיום הוא יום התורנות האחרון שלי, כבר למדתי ויש נהג חדש. אכן נחמה ממש...

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: