איך ראיתי לראשונה את חודורוב הגדול / עמי בארי

איך ראיתי לראשונה את חודורוב הגדול

עמי בארי - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

בראשית שנות החמישים הגעתי לגיל הבר-המצווה. בר-מצווה היה באותן שנים אסור באיסור חמור בקיבוצי התנועה. החשש מכפיית הדת עלינו היה נורא ואיש לא שגה לקיים טקסי דת וודאי שלא כזה.  אם היה מעז מישהו לחלום על כך הייתה מתכנסת, קרוב לוודאי, הוועדה הפוליטית בדחיפות ואתה המזכירות ואחרי דיון קצר היו מוציאים הודעת גינוי חריפה שהייתה מובאת ברוב עם לשיחת הקיבוץ.

יש לשער שלאחר מכן הייתה נשלחת הודעת הגינוי  גם אל  הועה"פ של הקבה"א שהתכנס בק"ק מרחביה ביתו של האדמו"ר מאיר בע"ה נ"י.

איור מאת יעקב גוטרמן

אבל אנחנו בראשית שנות החמישים, אחרי המלחמה הגדולה ורק למעט קהילות בגולה נעשה נס והן הצליחו להיכנס בשלום ולצאת בשלום מאותה איומה. אחת מהן היא קהילת יהודי בולגריה. משנעשה להן הנס עלתה רוב רובה של הקהילה ארצה. מכיוון שלא היה היכן לשכנם - עשו הבולגרים את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – לא התעצלו, לא חיכו לאף אחד,  חיפשו בעצמם פתרון שאותו מצאו ביפו במבני הערבים הנטושים.

כן, כן גם אצלי צד אחד שייך לקהילה ההיא – הבולגרית וסבי וכל דודי עלו גם הם באותה עלייה.

 

מכל מקום לפתע נחשפתי למקומות אקזוטיים מופלאים – דוד אחד מצא בית בשכנות ל"גן-תמר" וקולות המוזיקה הערבית המסתלסלת עם אורות צבעוניים חושניים מילאו את לילות ביתו. דוד אחר תפש בית מעל בית הקברות המוסלמי הנשקף לים ומראות החוף וגליו סחררו את ראשו. דוד אחר גר ברמלה ליד פסי הרכבת ואחרים בשכנות לשוק לוינסקי ועוד, ועוד.

 

ואז קמה אימא, שהייתה לה כבר אז הכרה ברורה שדם סמיך יותר ממים ושאיחוד המשפחה חשוב יותר מכל החלטות ועה"פ כזה או אחר. היא החליטה לחגוג מפגש ראשון של כל משפחתנו בארץ והתירוץ היה בר-המצווה שלי.

 

הוחלט איפה על התכנסות באחת השבתות אצל סבא בחצר. כן! לא שכחתי את סבא אברהם ואת ביתו ששכן גם הוא ביפו. בית זה היה שונה מכל הבתים. הבית שכן על מגרש ריק, מתחת לגובה הכביש שחיבר את יפו עם המזרח. גדולתו של המגרש והבית היו שמעבר לרחוב, בצדו האחד היה הלונה-פרק הראשון בארץ, ומצדו השני מגרש כדורגל שנקרא אז "באסה". השטח בתווך היה שייך לסבא, לשירותים שהיו מרוחקים במעט מהבית ול"מרקו" החמור של סבא שהיה סוחב כל יום את עגלת הירקות בהן סחר בחוצותיה ובנותיה.

 

כשאימא מחליטה אין מי שיעצור בעדה ומשנקבע המועד, נמסרה הודעה לכל בני המשפחה, כולם התבקשו להביא את מה שיאפו,יבשלו ויאכלו. אבל זה היה רק הדבר השני בחשיבותו. מה שהיה חשוב באמת היו כלי הנגינה שיביאו – סמי מרמלה את האקורדיון, דוו וסמי השני את הגיטרות, ודוד מואיס את פח התיפוף. כן היינו משפחה שכזאת מוסיקאלית וכל התכנסות הייתה מעובה בכלי-נגינה והשירה הבולגרית עם הריקודים בקעו מכל הגרונות והלבבות.

 

שבת. כולם מתכנסים.  אנו – אימא, אבא, אחיי ואני נוסעים יום קודם. הופכים את בית סבא לחדר מיטות ענק ולמחרת בבוקר עורכים פריסה בחצר לקראת בוא אלפי המשפחה.

 

ארבעה אינם יודעים את השפה ושיריה – אבי, לו דאגו תמיד לחתיכת  דג-מלוח  וסיגריה אסורה, אחיי ואני.  צוהריים. כולם שרים ורוקדים. אני הבר-מצווה, פתור כמובן מעולה של דרשה כי איש במשפחתנו לא יביננה ולדודיי ולבניהם  עדיין איני לגמרי מחובר. ואז אנו שומעים שאגות מצד המגרש שבדרום –  מבאסה.

מה אגיד לכם בכדורגל לא הצטיינתי אף פעם, אבל באהבת המשחק לא היה שני לי. הייתי מאזין בצמא לכל שידור של נחמיה בן אברהם. הייתי משדר בעצמי כל משחק על הדשא שלנו, גוזר ומדביק תמונות ספורט וחולם איך אהיה גדול שחקני ישראל בעת החדשה.

 

 השאגות ההן לא האפילו על המוסיקה המשפחתית, אבל אצלי הן נגעו בנימי הנפש. כעת לא שמעתי דבר זולתי הקהל ההוא, נפשי ודמיוני נשאוני לשם וכך גם רגלי. מבלי לומר מילה לאיש התחמקתי למגרש.

שער הכניסה היה כבר פתוח, המחצית השנייה הייתה בעיצומה. נכנסתי. ה"טריבונה" הייתה  כולה ספסל אחד ארוך מעץ,  עליו ישבו ומאחוריו עמדו כל הצופים. על שער הכניסה היה כתוב שזה דרבי בין קבוצות הפועל ת"א ובית"ר. לימיננו היה שער הפועל ובשער עמד בחור צעיר, כמעט נער. שחור שערו מתולתל ומתבדר ברוח, שרירי, עירני, קפיצי ומין חיוך שכאילו אומר "מה לי ולכם? תבעטו, תבעטו אני אעצור את כל מוראיכם". וכך אכן היה. שוב ושוב נבעט הכדור לעבר השער. שוב ושוב קפץ הבחור וליקט את כל הכדורים ושוב, ושוב שמעתי את אחד האוהדים שעמד צמוד אלי וצעק "חודורוב! אין כמוך! חודורוב! אין כמוך!"

 

הייתי מוקסם. הנה אני רואה את האלוהים בכבודו ובעצמו ואיש לא יכול לו. ואז חמקתי מבינות לאנשים הצפנתי עד לאחורי שערו של חודורוב ועמדתי את עמידתו מאחוריו. כעת, כשטסו הכדורים לעברו הרגשתי שהם טסים גם לעברי. ומשעצר כדור הרגשתי שאני הוא העוצר ובשרעפי מריע הקהל לעברי. תלתלי החסרים התבדרו ברוח כשערותיו וחיוכי טוב כחיוכו. ואז קרה הפלא כדור אחד עף אל מאחורי שערו והגיע ישר אלי.  לקחתי את הכדור בידי. דומה היה לי ששקט גדול ירד ביציעים, שמישהו צועק "אין כמוך" ועוד רגע אבעט את הבעיטה החזקה והגבוהה ביותר שנבעטה. אבל אז שמעתיו קורא לעברי: "ילד, ילד תמסור לי את הכדור בבקשה!" לא היה כעס בקולו, גם לא התנשאות. רגע הביט בעיני ואני בעיניו. דומה שהבין מייד שאני הטוב שבאוהדים והגרוע שבשחקנים, הוא סימן לי בידו. זרקתי לו את הכדור ואט אט חמקתי בין האנשים החוצה חזרה למסיבה.

 

איש מהאורחים כבר לא היה. הורי היו טרודים, אימא בניקיון ואבא בסיגריה האחרונה. אנו עזרנו גם כן, ולאחר שעה קצרה היינו על האוטובוס הביתה, אחיי ואבי על ספסל אחד, אימא ואני על השני. כשעזבנו את תל-אביב וחשכת הערב כיסתה את הכביש שאלה אותי אימא איך נהניתי מה"מפגש המשפחתי". היא הקפידה לומר כך מחשש שבקיבוץ ייגלו את קלון בר-המצווה האסורה. לא עניתי, הייתי עדיין שם במגרש - מאגרף, מרחף ומחייך אתו עם חודורוב.

 

"תראה" לחשה אימא לאבא, "הוא נרדם עם עיניים פקוחות. תראה  איזה חיוך. אכן מסיבה נהדרת..."      

נרדמתי. ורק הנהג המשיך ער כשהוא מזמזם שיר ישן עם הצמיגים הנכספים למרחקים.

 

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: