העייר של עלי / עמי בארי

העייר של עלי

עמי בארי - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן

 

יום אחד, בזמן ארוחת הבוקר, אמרה לנו אסתי המורה: - "ילדים, מחר נתחיל בנושא חדש, נושא 'חיות הבית'".

איור מאת יעקב גוטרמן

קול צהלה רם מילא את חדר-האוכל הקטן שלנו. ניסינו לשאול את אסתי מה נגדל, אך היא סירבה בתוקף לגלות לנו. רק אחרי הפצרות מרובות סיפרה, שמחר בבוקר ניסע לג'ת להביא "אותו", אבל מי זה ה"אותו" הזה, לא הצלחנו להוציא מפיה.

 

ג'ת הוא כפר ערבי, השוכן במקום שבו מתחילות הגבעות הכחולות ממזרח. תבינו ודאי, שכל אותו יום נשאנו מבטים לעבר הגבעות הכחולות ובתיה המלבינים של ג'ת, מנסים לנחש מי או מה מחכה לנו שם.

 

למחרת, השכם בבוקר, מיהרנו לשער המשק וחיכינו בקוצר רוח לטנדר שלנו.

 

כשהגיע הטנדר, קפצנו לתוך הארגז. אסתי ישבה ליד הנהג וחיש זזנו ופנינו מזרחה.

 

בדרך סיפרה לנו אסתי, שיש לה ידיד המתגורר בכפר - יוסוף שמו - ליוסוף יש אתון, וזו המליטה לפני חודשיים עייר קטן ואפור.

 

היא - אסתי - דיברה עם יוסוף, והוא הסכים למסור לנו את העייר לגידול.

 

השמחה התפוצצה בטנדר בבת-אחת. התחלנו צועקים בקולי קולות, כשעל כולנו מגדיל לעשות נועם.

 

נועם הוא ה"צער-בעלי-חיים" שלנו. כל גור שהוא רואה משוטט בחצר, כלב, חתול ואפילו עכבר, אוספו אל ביתו, מאכילו עם בקבוק, מנקה ומלטף, פעם אפילו חטף זריקות נגד כלבת - ואלו הן הזריקות הכואבות בעולם - והכול בגלל שליטף גור מרוט ופרוע שהגיע אלינו לחצר המשחקים.

 

הוא קפץ על שתי רגליו, נעמד במרכז הטנדר והתחיל לנצח על מקהלתנו ולקרוא:

"עייר, עייר, יש לנו עייר" ואנו כולנו חזרנו אחריו: "עייר, עייר, יש לנו עייר".

 

מייד, בבת אחת, התחלנו לתכנן המון תכניות: ניתן לו שם, נתפור לו אוכף, נבנה לו כרכרה, אבוס, אורווה, ועוד תכניות ורעיונות לאין ספור.

 

כשהגענו לג'ת, ירדנו ליד ביתו של יוסוף. אסתי ניסתה להרגיע אותנו ולצנן מעט את התלהבותנו אבל ללא הצלחה רבה.

 

יוסוף לא היה בבית, רק אשתו. היא הזמינה את כולנו לחדר האורחים הקריר והציעה לנו משקה קר וסוכריות.

 

לגמנו מעט, ואז ניסתה אסתי להסביר בשפה שהייתה מין סלט של שלוש שפות - עברית, ערבית ושפת התנועות - שבאנו מהקיבוץ לקחת את העייר שיוסוף הבטיח לנו. עד מהרה הבינה אשתו של יוסוף את מבוקשנו, היא ענתה מה שענתה, ומיהרה לרדת לכיוון החצר, כשאנו שועטים בעקבותיה. החצר הייתה גדולה ורחבה, מסביב היו בתי אבן נמוכים, שכל דלתותיהם פונות אל מרכז החצר. שמתי לב שליד כל דלת עמד כד גדול של מים שנקרא "ג'ערה", הג'ערות היו לחות ורטובות, והמים שבהן צוננים וקרירים.

 

במרכז החצר היו מין צינור וידית משאבה ששימשו להבאת מים לכל הבתים, ולידם התרוצצו תרנגולות, ברווזים והמון אפרוחים, עז קטנה עמדה ולעסה ירק, כתריסר ילדים התרוצצו בכל פינות החצר וניסו לשווא להכניס את בעלי הכנף למין מלונות הבנויות מקופסאות פח של ביסקוויטים.

 

אך בכל המהומה הזאת לא ראינו את העייר שלנו. האישה קראה לילדים, ואלה, בראותם אותנו, זנחו הכול והתגודדו סביבנו, מלחשים ומצחקקים ודוחפים זה את זה. האישה שאלה משהו, ואחד הילדים הצביע לכיוון השדה, שמעבר לבית והחל לרוץ לשם במהירות, כשהאישה אחריו, אסתי אחריה, אנו אחרי אסתי, ואחרינו הילדים הקטנים, שהוסיפו לדחוף זה את זה ללחשש ולצחקק.

 

במרחק מה מן החצר נעצרנו כולנו לפני עץ תאנה עבות, שהצל על סביבותיו הירוקים. למרגלות העץ ישב ילד בעל רעמת שיער מגודלת, שכיסתה את פניו.

 

מבין שערותיו בצבצו זוג עיניים גדולות וירוקות, שנצנצו למרחוק. היה זה בנו הצעיר של יוסוף, עלי שמו. הוא ישב וחילל מנגינה חרישית במין חליל שעשה במו ידיו מקנה סוף.

 

לידו, בעשב הגבוה, עמד עייר קטן עם שערות אפורות מבריקות. אוזניו הזקופות נעות לצדדים, מקשיבות לכל רחש כמו צלחת רדאר משוכללת, וזנבו מתנדנד בידידות. כה קטן היה וכה מתוק, עד כי נשארנו מרחוק, קפואים על מקומנו, מסתכלים בתימהון ביופי הזה, שמישהו, גס-רוח כנראה, קרא לו בשם "חמור". מדי פעם הרים העייר את ראשו, כאילו מקשיב לנגינתו של עלי ואחר כך השפילו והמשיך ללעוס בשלווה גמורה.

 

כשהרגיש בנו עלי, חדל לחלל ונעץ בנו מבט ארוך וזועף. אחר כך - כאילו הבין את מה שעומד לקרות - קפץ על רגליו, רץ אל העייר וחיבק בעוז את צווארו האפור. אמו של עלי קראה לו, והוא סרב לבוא, ורק משהרימה את קולה, ניגש אליה בחוסר רצון בולט. האישה הסבירה לאסתי ולנו שמאז שנולד העיר הקטן אין עלי נפרד ממנו אף לרגע. כל בוקר הוא קם ויוצא עם העייר אל עץ התאנה, ועד הערב אין הם חוזרים. אילולא היו מכריחים אותו, היה ודאי בוחר גם לישון שם עם חברו האהוב.

 

האם החליפה עם עלי כמה מלים מהירות. ומששמע, שכוונתנו לגזול ממנו את ידידו, פרץ בבכי רם ובצעקות: "איטבחו, איטבחו..." כלומר- הם ישחטו אותו, הם ישחטו אותו!

 

לשווא ניסינו להסביר לעלי, שכל כוונתנו היא ללמוד על העייר, לגדלו ולא להזיק לו חלילה. דברינו רק הגבירו את צעקותיו ואת בכיו המר. הוא זרק את עצמו על העשב, זועק כל העת: "איטבחו, איטבחו". גם העייר פסק מאכילתו ועמד מביט בעלי בתימהון. משלא הצליחה להרגיעו, אחזה אמו בידו וגררה אותו בכוח הביתה, כשאנו צועדים אחריה בתהלוכה דמומה, ובעקבותינו אחיו של עלי. עתה לא צחקקו עוד, אלא נעצו בנו מבטים זועפים. מיהרנו להעמיס את העייר על הטנדר, זרקנו - "שלום" חפוז ונסענו חזרה, כשכל הדרך מלוות אותנו צעקותיו של עלי: "איטבחו, איטבחו".

 

השמחה, שאחזה בנו תחילה בדרכנו אל כפרו של יוסוף, פגה מעט. ישבנו שקטים ודמומים, מלטפים מדי פעם את העייר הנפחד, שהשפיל את אוזניו ואת ראשו, ועמד מחכה לגזר דיננו הבלתי ידוע.

 

כשהגענו לשערי המשק, הקיפו אותנו כל ילדי הקבוצה והקיבוץ ואף חברים לא-מעטים, וכולם ליטפו את העייר בשמחה רבה תוך כדי השמעת הערות מקצועיות של מומחים בגידול חמורים. ההתלהבות שלוותה את קבלת הפנים דבקה גם בנו, ואנו מיהרנו לחצרנו עם העייר בקול תרועה רמה.

 

אספנו קרשים מכל הבא ליד, לא עברה שעה ארוכה ואורווה מפוארת התנוססה בפינת חצרנו, ריפדנו מצע קש זהוב וריחני, הבאנו אספסת טרייה ולחם רטוב וברוב כבוד הכנסנו את העייר אל ביתו החדש. נועם החליט להישאר ולראות איך יגיב העייר על קבלת הפנים המפוארת שלנו, ואילו אנו מיהרנו לבתינו ולמשחקינו האחרים.

 

בערב סיפר לנו נועם שהעייר לא נגע באוכל ורק עמד כל הזמן והביט למרחקים, כאילו הוא מחפש מישהו. אסתי הסבירה, שזה בעצם ברור וגם טבעי, העייר מתגעגע אל עלי, אך עד מחר יתרגל ויחזור לאכול עליז ומאושר.

 

גיחכנו לעצמנו, מי שמע על עייר שמתגעגע, אבל הלילה צנח אל מיטתנו, ואנו נרדמנו חסרי דאגה.

 

למחרת, כשהשכמנו קום, היה כבר נועם באורווה, הוא החזיק בכפו זר עלים של אספסת וניסה לקרבם אל פיו של העייר הסרבני, אך ללא הצלחה. הוא סיפר לנו, בדאגה, שהעייר לא נגע באוכל כל הלילה. הלכנו לרפת והבאנו תערובת וחציר בוטנים טרי, החלפנו לו את הלחם הרטוב, ומישהו מצא גזר ואפילו קלף אותו. נועם יצא אתו לטיול בוקר, כדי לעורר את תאבונו. אך כל אלו לא הועילו - העייר לא טעם ולו כזית.

 

נכנסנו לכיתה, ובהפסקה הראשונה רצנו לאורווה, אלא שלאכזבתנו גילינו, שדבר לא השתנה - העייר עמד במריו. כעת, רצנו לאורווה, בכל שעה פנויה, ובכל פעם חזרנו מאוכזבים יותר ודואגים יותר, העייר עמד כשמבטו מושפל ולא נגע בכל הטוב שלפניו. נועם לא זז ממנו, אסתי וויתרה אפילו על השתתפותו בלימודים, הוא ניסה לשדלו בכל השידולים האפשריים, אך שום דבר לא עזר. בתום אותו יום, בהשכבה, דרש נועם להישאר עם העייר בלילה. אסתי סירבה והבטיחה לבוא בעצמה להשגיח עליו, ואנו הלכנו לישון בלב כבד.

 

בבוקר לקחנו את העייר לווטרינר, שהיה בא פעמיים בשבוע במכונית גדולה ולבנה גדושה צנצנות, קופסאות ומבחנות, לבוש סינר לבן ומגפיים, שלא יתלכלך יתר על המידה, רוחץ היטב היטב את ידיו, אך כל אלו לא הועילו בכלום. ריחות הרפת והכלור דבקו בו וברכבו, עד כי ממרחקים ידענו את בואו ואת צאתו.

 

כשהיה רואה אותנו, היה קורץ לנו מין קריצות כאילו משתף אותנו בסודות השמורים רק לנו, לחיות ולו, ומזמין אותנו להתקרב ולהשתתף בסודותיו, אלא שאנו רק הרחנו את הצפוי, ומייד היינו נסים על נפשנו למרחק סביר ובטוח.

 

הווטרינר בדק את העייר, מדד לו את החום ואמר בדאגה, שהעייר בריא, אך חלש ואנחנו חייבים להאכילו בכוח, אחרת... וכאן קרץ לנו, אלא שהפעם הייתה קריצתו שונה לגמרי, ומשמעותה ברורה לכולנו.

 

ואנו - לא יכולנו שלא להיזכר בעלי הקורא מתוך בכיו: "איטבחו, איטבחו..."

 

נועם ניסה לחמם מעט חלב ממותק ולהשקותו מתוך בקבוק עם פיטמה, אך גם בזאת לא הצליח. העייר רבץ חסר כוח באורווה, ועיניו עייפות-עייפות.

 

כשנכנסנו לכיתה ראינו שנועם נעלם. גם לארוחת-צהריים לא הגיע. חיפשנוהו בכל המקומות האפשריים, אך הוא לא נראה בשום מקום. שכבנו למנוחת הצהריים, אך איש לא נרדם. חששנו לנועם ולעייר, ולא ידענו מה ניתן עוד לעשות.

 

לפתע שמענו קול נעירה חלש מן האורווה, קפצנו מהמיטות, ורצנו לחצר יחפים עם תחתונים וגופיות לעורנו.

 

בפתח נעצרנו למראה מופלא: העייר עמד, כשנועם תומך בו בשתי ידיו, ולידו עמד עלי, רעמת שערו רטובה מזיעה, ועיניו הירוקות נוצצות. בידו לש חתיכת לחם רטוב ומגיש לעייר לפיו. העייר לועס כשעיניו עצומות, ועלי לוחש לו בקול כבוש: "כעמן, כעמן, כעמן", והעייר לועס לאט ללא הפוגה. יכולנו לראות, איך עם כל לעיסה חוזר גבו ומתיישר, ברכיו חוזרות ומתייצבות, ועיניו נפקחות לאט, לאט.

 

נועם הפסיק לתמוך בעייר ורק עמד לידו וליטף את צווארו, כשהוא לוחש כמו עלי: "כעמן, כעמן כעמן!" כלומר עוד, עוד...

 

כשהגיעה אסתי לחצר, ראתה את כולנו עומדים בפתח האורווה וממלמלים בשפה לא ברורה: "כעמן, כעמן", והעייר אוכל ואוכל.

 

לפנות ערב יצא הטנדר לג'ת להחזיר את עלי ואת העייר. הפעם ליוו אותו רק אסתי ונועם. זמן ארוך שתק נועם ולבסוף אמר:

- "את יודעת, כשהגעתי לג'ת פגשתי את עלי בדיוק מתחת לאותה תאנה הוא ישב לבדו וחילל בחליל".

 

רגע ארוך מאד הייתה שתיקה בטנדר, אחר המשיך נועם, כאילו לעצמו:

- "אף פעם לא ידעתי, שלחליל יש מנגינות עצובות כל כך!".

 

ועיניו גלשו למרחקים, למקום בו נפגשות הגבעות הכחולות עם שמי הערב.

 

(לזכר נועם רימברג שהיה מתעקש שאשב בהשכבה על מיטתו, מוצץ אצבע, לא נותן לי ללכת והיה הטוב שבמאזיני)

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: