החתיכה שנתחייכה / עמי בארי

החתיכה שנתחייכה

עמי בארי - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כשעוד לא סגרתי 27 סתווים נבחרתי לראשונה לכהונת רכז התרבות המקומי.

|
איור מאת יעקב גוטרמן

ואל יראה הדבר קל בעיניכם - לרכז תרבות בעין-החורש במקום שבו מיטב הכותבים, המציירים, המעטרים, המכיירים והמצטטים, כאלה כמו שצומחים אצלנו - יש בזה משהו שהוא בין, עזות מצח, "חוצפה-צברית" וחוסר רספקט מובהק.

 

אם תוסיפו לאלה גם את היראה העצומה מהדור ההוא, שקדם לנו. את קריצות העיניים שלהם ביידיש ופולנית למשמע כל ציירה שהתחלף בדגש או בומ"פ שגלש ונתפקשש. הוסיפו גם את הצורך למלא את כל חובות סידור העבודה ועוד כמה צרכים פרטיים ותבינו וודאי לאיזה עולם בלתי-אפשרי עמדתי להכניס את רגלי.

 

אלא שאז היו פני הדברים אחרים: הדשאים הירוקים הילכו על פני החצר כולה. שום גדר-חיה לא חצצה בין בית לבית. איש לא העלה על דעתו להציב פלחי עמודים ומוקשי אבן למנוע חנייה ומעבר. ומכיוון שהכול היה פתוח, לכל מלוא המבט, היו גם הלבבות פתוחים יותר ונכונים להזדמן זה אצל זה.

 

באותם ימים כבר חגגנו את רוב החגים, הייתה מסורת מדוקדקת של סדר-פסח. חג שבועות היה חג הביכורים, חנוכה, פורים, יום-העצמאות, ל"ג בעומר את כולם חגגנו. רק חגה של ראש-השנה לא עלה על סדר יומנו. אמנם עשרות גלויות של שנות-טובות נתלו על-ידי אסתר-אייבשיץ על לוח המודעות שחדר-האוכל, השולחנות חופו לבן, האנשים הסתובבו בין השולחנות הרימו כוסית, טבלו תפוח בדבש, לחצו ידיים, איחלו "שנה-טובה" ובגמר הארוחה כשרוממות אל ואדם בגרונם והיא מחפשת לטפס אל גג חדר-האוכל, כבו האורות ואיש אחרי איש הלך לביתו ודשאו.

 

את המנהג הזה החלטתי לשנות ולחגוג ברוב-עם את בוא השנה החדשה לקיבוצנו. היו לי הרבה יועצים טובים: אראלה הבטיחה לעצב קירות ותפאורה, אורנה ונערותיה גיבשו "ריקוד-ברכה-לבן", רות הבטיחה במקהלתה, דן-ברלב פיתח שקופיות ליומן השנה, נדב נידב את קולו, מיכל הבטיחה שיר חדש ואבא-קובנר יישא את ברכת החג. רואים! קלי קלות. כשרוצים הכול זמין. צריך רק לסגור כמה פינות וכבר החג מזדמן לקראתנו.

 

"עמי! עמי!" ממהרת אלי אראלה אחרי כמה ימים. "אני זוכרת שלחג הפסח עשה משה פרופס ציור ענק על לוח מזונית שני מטר על שני מטר, הייתה שם יצירה מדהימה של רקדנית חייכנית עם זר תבואה ולידה שני ילדים. אם לא איכפת לך מה דעתך שהציור הזה יהיה האלמנט המרכזי על במת החג?"

 

ודאי שלא היה איכפת לי. עוד שלושה ימים לפני ובהם חזרות למקהלה, הקלטת היומן עם יגאל חדשי, הסברים חוזרים של אורנה על ה"תנועה הלבנה", ברכות הילדים, המתנדבים והמזכיר, משלוח עופות ושיבוץ תורנים, חוץ מזה כשאראלה מחליטה מי בכלל עומד מולה?

 

"נראה לי מאד," פלטתי ורציתי לרוץ אך היא חסמה אותי בדרכי באמרה: "רק שאני לא מוצאת את הציור ההוא. הפכתי כבר את מחסן התרבות וכל חדר אפשרי ואת המזונית ההיא עם ציור המקורי של משה פרופס לא גיליתי ובלי המזונית ההיא לא יהיה לנו קישוט ראוי!" הבטחתי לחפש בעצמי ולמחרת אצתי לנגרייה שלנו.

 

בנגרייה עבדו זלמן ויוסקה, להד"ם ומשה איטח. הם היו תמיד עסוקים בעניינים שברומו של עולם. באתי בהפסקת הקפה, הסברתי להם שהחג לוחץ ואראלה לא פחות ולכן חייבים למצוא את הציור האבוד.

 

זלמן אמר "זיכער, זיכער!" ויותר לא זכר. הוא חיפש בפנקס השחור שבכיסו, ליקט עפרון מאחורי אוזנו, סימן מה שסימן ופנה לעסקיו. יוסקה מיהר להיכן שמיהר. להד"ם בימבם ואז קרץ לי משה איטח ואמר: "תן לי רגע אני זוכר משהו!".

 

משה איטח הגיע אלינו כנגר שכיר מגבעת-אולגה. איני יודע מה הבין בנגרות אבל את חיינו הסוציאליסטים קלט ברגעים אחדים והפליא להשתמש בהם לטובת ענייניו אך בכל אלו לא נגרע טוב ליבו וניסיון חייו. כשהבין למצוקתי (את אראלה, גם הוא הכיר) הבטיח לחפש בערמות המאובקות של המזונית, הדיקטים והסיבית שהיו פרושים שורות, שורות לאורך הקירות.

 

עברו כמה דקות ואז שמעתי אותו קורא לי "בוא מצאתי את הלוח!"

 

ואכן לוח הסיבית הענק עמד לו שם, פניו לקיר וגבו אלינו. נצרך מאמץ משולב של כולנו בכדי לחלצו בזהירות ולא לפגוע בציור המקורי ואז כשהפכנו אותו התגלתה היצירה במלוא תפארתה: הילדים, היד המונפת של הרקדנית ואפילו אלומה של עומר.

 

"אבל החלק העליון? היכן החלק העליון?" קראתי בתדהמה אל הנגרים. ואכן הכול היה שם מלבד החלק העליון של המזונית ועליו ראשה של הרקדנית.

 

"כן הראש," נאנח זלמן "היכן הראש?" ולא ברור לאיזה ראש התכוון בדיוק. הוא הוציא מטר מכיס אחד, את הפנקס מכיס אחר, תלש עיפרון, בדק ובדק ונאנח שנית: "כן אני זוכר, היה חור בתחתית רצפת הבמה אז לקחתי חתיכת מזונית. ותיקנתי"

 

זלמן חזר לעבודתו, להד"ם לבימבומו, משה איטח לעיסוקיו ואני אל אראלה.

 

כשנפתח הערב היה קיר הבמה מואר חגיגית ומקושט לבן. הרקדניות, המקהלה, המברכים כולם עלו בזה אחר זה והפליאו לעשות. היומן זרם, התינוקות נפקדו וכשעלה אבא לבמה הוא הסתכל אל הקהל פתח ואמר: "הבמה הזאת מקרינה בחגיגיות על חיי החולין שלנו..."

 

ואני הסתכלתי אל רצפת הבמה ומוכן אני להישבע בנקיטת חפץ שלפתע ראיתי חיוך דק עולה מהחרכים ומטפס מעלה, מעלה אל תקרת חדר האוכל המוארת.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: