השומר הוא איש אמת / עמי בארי

השומר הוא איש אמת 

עמי בארי - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

איור מאת יעקב גוטרמן

לתנועת השומר הצעיר באהבה גדולה

 

"חבר צעיר, חבר צעיר!"  עצר אותי אבי, סדרן העבודה, באותו בוקר של סוכות. "יש לי רעיון מעולה בשבילך!"

הסתכלתי לצדי, מחפש דרך הימלטות, אבל תפקידו של אבי לימד אותו להיות עקשן, ואני כבר הבנתי שהחיבור הזה: אני + רעיון מעולה של אבי יעלה לי כנראה ביוקר.

במשרדו שאל אם אני רוצה קפה ועוגיות, וחביבותו המוגזמת הפכה אצלי לתחושת בהלה ממש. ואז גילה לי שלמחרת מגיע אלינו מחנה-עבודה של השומר-הצעיר מקן חולון והוא, כלומר אני, ודאי נשמח להיות המקשרים שלהם.

ברגע הראשון רציתי לקום ולברוח, אבל כשהוסיף שזה במקום עבודה בלול, חשתי ש"מקרקרים" בעלי חולצות כחולות עדיפים פי כמה על המקרקרות הלבנות ההן, ולכן זה אולי לא נורא כל-כך ואולי אפילו עסקה לא רעה (דעתי על הלול בכל הקשר שאין בו חביתה, פולקה או למצער פריקסה, שווה אולי התייחסות נפרדת אבל נשאיר אותה למקום אחר).

 

הם הגיעו למחרת. נוטפי נעורים וכרומוזומים, רעשנים כמו שרק "שומרי-חולון" יודעים להיות, (תשאלו את קנציפולסקי) והתמקמו בבית במוסד שכנראה נועד להריסה.

תרמיליהם פוזרו בכל מקום. המיטות והמזרנים סולקו מהחדרים (שומר הגון לא יוכל היות אם לא ישן על מרצפות). הם גילו את חדר-האוכל, את הממטרות על הדשא, את מגרש הכדורסל  ואת האופניים של גוצה וכיאה לחניכי התנועה הגשימו עם כולם.

הם סודרו לעבוד בקטיף בפרדס, ואבי יחד עם האקונומית השביעו אותי שלמען השקט הנפשי והקיבוצי ולמען שלמות חדר-האוכל עדיף שנאכל ארוחת בוקר בשטח. אם רק העזתי להעלות הרהור של נטישה, היה אבי רומז לכיוון הלול וכל תוספת הייתה מיותרת.

 

עם החניכים החולוניים הגיעה גם מדריכה, קראו לה (איך לא?) שימרית. היא הייתה בלונדינית, מנומשת, גדולת גוף, לובשת חולצה שומרית שחישבה להתפוצץ על שניהם.

עד מהרה מצאנו פינת דשא מרוחקת, ושימרית  ערכה לי "תיאום-ציפיות" (שיחה שומרית בה שואלים אותך שאלה ואף פעם לא נותנים לך להשיב עליה), תוך שהיא מדגישה את אחריותי על ארגון העבודה ואת שלה על הפעולות בערבים:

"אנחנו חייבים להתקדם עם הנושא המרכזי שלנו והוא "להיות שומר נאמן". החבר'ה גם מתעניינים וגם מפריעים ולא בדיוק בסדר הזה"

ניסיתי לתאר לעצמי את עדת המרעישים המחוצ'קנת שלה אחרי יום עבודה בקטיף ולפני רחצה לילית בממטרות הדשא, יושבים במעגל ודנים בכובד ראש בערכי התנועה, ונשמתי כמעט פרחה. ריחמתי עליה היא נראתה מגויסת מכף רגל ועד ראש, מודעת ולא מודעת למוגבלות יכולתה אך בוטחת בדרכה ובתוכנית העבודה שקיבלה מההנהגה-הראשית.

 

היינו יוצאים בבוקר לעבודה. הם קטפו מה שקטפו, זרקו זה על זה מה שזרקו, הרגיזו את ותיקי הפרדסנים, ונרדמו בצל העצים אם לא השגחנו כראוי.

בין הזמנים ערכתי להם ארוחת בוקר, קפה ושתייה קרה ב-10, ובצוהרים חזרנו לחדר האוכל, אחרי כן למגורים, לדשא ולהשפרצות בצל הממטרות ששימשו תחליף לבריכת השחייה.

 

שימרית הייתה מתרוצצת עם תרמיל מלא, מנסה להשלים את המכסות של כל המשתמטים, מאדימה כולה, חיננית מאוד בזעפה, נושפת ונושמת וכולה איומים, השבעות ולחשים.

לבסוף, הכרחתי אותה לשבת דקה בשקט. רגע היו עיניה מלאות אשמה, בטוחה שמחנות העבודה ביתר הקיבוצים הם לתפארת העמל והיצירה ורק חניכיה נוהגים כפי שנוהגים.

"הערב" נאנחה לעצמה, "הפעולה היא על "הרצוי והמצוי בדיברות השומר". הדיברה החשובה בעיני היא "השומר הוא איש אמת". אני מתכוונת לתקוף את העניין על רקע מחנה העבודה שלנו".

 

ריחמתי על החניכים ויותר מכך עליה. ראיתי בעיני רוחי את מה שיעוללו לה בגזלה מהם עוד רגע של פריקת עול, ואז צץ בראשי רעיון:

"את יודעת מה? בואי ונעשה במקום זה א"ש-לילה!"

"מה זה שייך בכלל? ומה זה קשור לשומר הוא איש אמת?"

"קשור, וודאי שקשור. אנשי אמת הם אנשים שיש להם מחויבות לדברים הקטנים כמו לדברים הגדולים, מי שמפשל בפעולות יפשל גם בחיים. חוץ מזה..."

היה מיותר להמשיך. העייפות נעלמה מעיניה ובשמחה רבה מיהרה להודיע לחניכיה שהערב יוצאים לא"ש-לילה.

יצאנו בחושך. שמרית ואני. היא סימנה בדבקות רבה חיצים עם גיר לבן ואני מנסה לשחדה שתרפה מעט. ככלל נמלטנו, והחניכים היו צריכים לגלותנו.

הקפנו את שטח המחנה. החושך הלך והסמיך. גם אנו עברנו להיות קרובים יותר זה אצל זו, וכחוששים להתגלות עברנו ללחישה. נכנסנו לפרדס, היא סימנה עדיין את חציה, הרגשתי שחיבתי אליה ולנאמנותה הולכת וגוברת. העמקנו בין העצים ונבלענו בתוך גומת השקייה.

ניסינו לזהות את קולות החניכים המתקרבים, אבל הם היו עדיין רחוקים. השקט עשה לנו מה שכל שקט חשוך עושה לאנשים צעירים, נדמה לי שהיא אפילו רעדה מעט.

ואז שמענו את החניכים מתקרבים. היא רצתה לקרוא להם ולעודדם אבל אני שמתי את יד על פיה. מרחוק שמענו אותם קוראים בשמנו שוב ושוב ואנו שתקנו. כשהיו כבר קרובים ממש צעק אחד החניכים: "זה לא פייר הם וודאי חזרו הביתה!"

ואחר ענה לו בקול צפצפני: "מה פתאום הם בטח מזדיינים שם בפרדס. נמאס לי! אני חוזר!".

הקולות הלכו והתרחקו. הסרתי את ידי משפתיה. בלאט התחלתי להתכוון לעבר השרוך השומרי וקישוריו. עיניה היו עצומות ורגועות, נשימתה שוקטת ואז ברגע ההוא כשכבר כבר. התנערה, הסתכלה בי בזעף ולחשה: "שכחת את המחויבות לדברים הקטנים והגדולים? הלא אתה אמרת שהשומר הוא איש אמת!"

היא קמה על רגליה, יצאה אל מחוץ לגומה ולפרדס.

 

האם נדמה לי ששמעתי אותה מזמזמת את "חושלים פה, חושלים פה. לילות וימים" או שזיכרוני מתעתע? הירח, העד היחידי, הציץ מבין העננים, קרץ רגע והמשיך במסלולו.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: