המגבות נתביישו (או הסגנית הנצחית בכדורעף) / עמי בארי

המגבות נתביישו (או הסגנית הנצחית בכדורעף)

עמי בארי - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

את משחק הכדורעף הביא לקיבוצנו הגרעין הבולגרי. חבריו - קוצ'ו, ניסים, גרבצ'ו ושמואל שוורץ היו חובבי ספורט עוד שם בבולגריה ואת רזי המשחק למדו במחנות הקיץ כנערים בתנועת השומר-הצעיר.

איור מאת יעקב גוטרמן
כשהיו משחקים נגד קבוצה יריבה היו נותנים זה לזה הוראות בבולגרית ואפילו איצק, שהיה שחקן שישייה והגיע ארצה מצרפת ידע לומר "היידה" "אלא טוקה" ו"דיי מי טופקה טה" עוד לפני שלמד עברית.

 

עד מהרה אותר בקיבוצנו שטח חולי, בשני צדדיו ניטעו עמודי ברזל שעליהם נמתחה רשת. בשבתות חלצו החברים את נעלי העבודה הכבדות, חלקם השיגו נעלי ספורט ממש ואחרים שיחקו יחפים ואז נערכו משחקים וטורנירים עם נבחרות אחרות מרחבי האזור והארץ.

 

הקבוצה הפליאה לשחק, פעם אפילו זכתה באליפות הארץ ותמונה עם צלחת האליפות שמורה מכל משמר בארכיון הקיבוץ. אבל בדרך כלל כשהגיעו למשחקי ההכרעה, החשובים באמת, הפסידו והסתפקו במקום השני. "הגן שמואלים האלה לא יכולים להפסיד פעם אחת?" שאלו זה את זה כשחזרו הביתה מאוכזבים. אבל זה לא ריפה את ידיהם ובשבת הבאה נפגשו שוב לטורניר נוסף.

 

לא חלפו שנים ובני הקיבוץ נדבקו אף הם באהבת המשחק. כעת נבנה במוסד מגרש מרוצף ותחרויות כדורסל רבות נערכו בין בני עין החורש ובין שכנינו מגבעת חיים, אלה האחרונים ניצחו תמיד. "לא נורא" היה מנחם אותם הפיבוט האגדי של אז - יוקשי: "אנחנו במקום השני והם במקום הלפני-אחרון". והם חזרו להתאמן עד המשחק הבא.

 

ואז הגיע לקיבוץ מורה הספורט האגדי - אורי פינצ'וק (לימים אפק). הוא פסק שהערבוב של שני מקצועות ספורט כדורסל עם כדורעף לא מביא שום הישגים ולכן יש להתרכז במשחק אחד - הכדורעף. אורי אימן קבוצות של בנות ובנים, השקיע, דרבן והקים בקיבוץ קבוצת כדורעף מופלאה. מי יכול למנות את שמות כולם - כוכבים אדירים, שכיכבו גם בנבחרות ישראל.

 

כל הקיבוץ היה מצטופף סביב המגרש, והצעקות - "א - ח - ת, ש - ת-י-ם, בום!" איימו להחריש אוזניים. נקבע טורניר לזכרו של עוזי, בן הקיבוץ, ספורטאי מצטיין, שנהרג בהתהפך הטרקטור עליו נהג, ושנה אחרי שנה הייתה קבוצת הבנים מגיעה למשחק הגמר, אבל כאן עמדה מולה קבוצת עין שמר החזקה יותר. ושוב הסתפקה קבוצתנו במקום השני. למחרת היה אורי אוסף את השחקנים ומעודדם, מבטיח שפעם הם עוד יהיו אלופים. והם חזרו להתאמן בשקידה לקראת הטורניר הבא.

 

שוב קם דור חדש של שחקנים. הכוכב הגדול של הקיבוץ והקבוצה היה כעת אליהו רבינא, ולידו בלטו גדעון אחיו, קונדה (מרדכי וינברג), עמוס מלר, דרור גת, עודד בן חפר, יריב אליאב וגבוה, מעל כולם התנשא אפרי - אפרים בלוך. ועוד רבים וטובים שתרומתם הגדולה שרירה וקיימת בזיכרון הצרוב של כולנו.

 

השחקנים הפליאו להתאמן, והתוצאות לא אחרו להגיע, הם הובילו את טבלת הליגה, זכו לשבחים מכל המומחים, פרשנים דירגו אותם כ "הדבר הבא בארץ", וכשהגיע גמר גביע המדינה של אותה שנה הינו כולנו בטוחים שהשנה אנו זוכים, סוף-סוף, בתואר הנכסף.

 

מולנו ניצבה קבוצת הקיבוץ השכן "המעפיל". מוסד "מעין" היה בית ספר תיכון משותף של שני קיבוצים המעפיל ועין-החורש ומכאן שמו - "מעין". הכיתות היו מעורבות. פעמים רבות היו שחקני שתי הקבוצות הולכים יחד לחדרי הוריהם לשתות ולקנח בממתקים מאוחרים, פעמים חולמים ומפנטזים יחד בערבי הריקודים ומעתיקים בכיתה זה מזה את שיעורי הבית. הקשרים, היחסים, החיבה כל אלו נשמרו עד לאותה דקה בה היה שופט המשחק שורק לתחילתו, אז נשכחו ידידויות, נעלמו בריתות סתר, אהבות חדשות נדחקו לשוליים וכל המגרש הפך לזירה אחת כשמשני צדדיה עומדים חברי עין-החורש והמעפיל. דרבי קלאסי שאין בו שום פשרות שנגמר רק כאשר אחת הקבוצות (למען ההגינות חשוב לציין שכמעט תמיד הייתה זו המעפיל) הצליחה לנצח.

 

למרות שהייתה צעירה יותר הייתה קבוצת המעפיל האלופה הבלתי נכנעת. בראש הקבוצה התנשא דוד בר נצר, שהיה הטוב בשחקני ישראל ולידו כיכבו רבים וטובים: אבישי קרפובסקי, עמי שפרן, גיורא הלפרין ועוד ועוד.

 

משחק הגמר, של אותה שנה, עמד להיערך בערב קיצי באצטדיון הכדורסל בחולון. שבועיים לפני הגמר נכנסה קבוצתנו למחנה אימונים סגור. הם התאמנו בוקר וערב, קיבלו מנת בשר נוספת בחדר-האוכל, שוחררו מגיוסים לפרדס, קיבלו פטור משיעורי-בית ועשו הכול בכדי לשפר את יכולתם. המאמן אף טרח ובאחד הערבים לקח אותם לקולנוע "חוף" בחדרה לראות סרט על האולימפיאדה בו הראו איך מתנהגים אלופים אמיתיים.

 

כעת החלו כל השחקנים לערוך אימונים אישיים נוספים, כשהם עוטפים את צווארם במגבת מיוחדת, שלא יתקררו חס וחלילה, כפי שעשו האלופים האולימפיים בסרט ההוא.

 

יום הגמר הגדול דפק על דלתנו, מיותר לציין שאיש לא למד באותו יום במוסד, קטיף התפוזים נדחה והפרות זכו לחליבה מקוצרת כמו בערב פסח. משעות הערב החלו טנדרים ומשאיות מלאות באוהדים את דרכם מעמק-חפר ומכל קצוות הארץ כשמגמת פני כולם חולונה. קריאות עידוד מוקדמות איימו להחריב את שלוות לילם של אנשי חולון ובנותיה.

 

ואז כשעלו שחקני המעפיל למגרש נפלה תדהמה בקהל - הכוכב הגדול שלהם, דוד בר נצר, לא שוחרר מהצבא ולכן יחמיץ את המשחק. כעת עלו בני עין החורש בתלבושת חדשה ומגבות לצווארם. קהל עצום ורב קיבל אותם בתרועות עידוד אדירות, ניצחונם נראה בטוח מאי-פעם דומה שאפילו הגביע קרץ והבטיח את ברק זהבו.

 

השופט שרק לפתיחת המשחק. מכת פתיחה ראשונה מגיעה לצד שחקני המעפיל, הם מנחיתים חזרה והכדור נופל במגרשם של שחקני עין החורש. כדור שני ואחריו שלישי ורביעי עושים בדיוק אותה דרך ואין מי שיציל ויושיע. מערכה ראשונה מסתיימת כבזק ואחריה השנייה והשלישית אחרי זמן קצר מאוד נגמר המשחק ואין כל ספק מי הזוכה ומחזיקת הגביע. קבוצתנו מסתפקת במדליית הכסף, במקום השני.

 

בדרך חזרה שותקים כולם. אפרי לא מצליח לעצור את דמעותיו, והאחרים מתאפקים בקושי רב.

למחרת בערב נראה המגרש חשוך וזנוח. כאילו מישהו כיבה את הזרם גם בליבות השחקנים ואוהדיהם. אבל כמה ילדים נטלו כדור ישן, הם הדליקו את האור ומתחו את הרשת. אחד השחקנים, הציץ מחלון חדרו, בהיסוס לקח את נעלי הספורט בידו וניגש למגרש. לאט, לאט נפתחו תריסים נוספים ושחקן אחרי שחקן עלו ובאו למגרש. הפעם השאירו את המגבות למקלחת ולסרטים. מישהו הביא את שק הכדורים, מישהו חילץ את שריריו, מישהו התחיל לרוץ סביב הקווים. והם חזרו להתאמן עד הגמר הבא.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: