העט / עמי בארי

 

העט

עמי בארי - עין-החורש

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הוא היה מונח שם בתוך ערבוביה גדולה של כלי כתיבה. מעליו, מתחתיו ומצדדיו קרצו בגאווה עשרות עטים אחרים בשלל צבעי הדפוס והדמיון.

איור מאת יעקב גוטרמן

דווקא הוא נראה שונה, כאילו לא נוח לו בחברתם, או אולי התבייש במשהו, שוכב על גחונו, פניו פני כלום, שרוט וחבוט מהתחככויות בלתי מתוכננות ומחוסר שימוש שיטתי ומסודר.

רק כשהרמתיו - ראיתי על גבו כתובת, מחוקה מעט, "לוותיקי הקיבוץ ביום חגכם".

 

כמתגנב, בלי לשאול רשות, נחפזתי לטמון אותו בכיסי, לצאת אל מחוץ למשרד ולפנות בדרך למטה.

 

בלי משים חזרה אלי האכזבה ההיא שעטו פני אבי באותו ערב חג לבן שהלך והאפיר ככל שנקראו האנשים אל הבמה.

 

אחר-כך ראיתיו יושב אל מול מעגל הרוקדים, כמו שתמיד ישב, משגיח בנו, ילדיו ובאימא, ניכר היה שפרצופו שוב אינו כמו שנכנס לחדר-האוכל לפני תחילת הערב, ואלמלא מבטה המוכיח של אימא היה כבר פוסע, אל כיוון חדרנו, מתנחם בכוס תה רותח, ביסקוויט קשה ויבש ומאמר מתחוכם במוסף לספרות של "על-המשמר".

 

בתחילה לא ירדתי לעניין אכזבתו ורק כשגברו הריקודים ומעגל ההורה פתח את מרכזו להורת הוותיקים המסורתית קלטתי אותו שנית ובאחת הבנתי את אכזבתו.

 

על לוח המודעות הובטח לנו ערב חגיגי מאד, עשיר, רצוף "גימיקים" וה"נומר" הגדול בשיאו.

 

כפי שראוי שקיבוץ "תרבותי" כמו שלנו יחגוג 50 שנה לעלייתו על הקרקע, ואכן כך הוא נפתח וכך התארך עד לרגע ה"נומר" - השיא של האירוע, כשעלה המנחה, לבוש אילוסטרציה של מכנסיים קצרים וכתפיות-ילדות, לקדמת הבמה והכריז בקול תואם:

"וכעת, לשיאו של הערב! אני מתכבד להזמין לבמה אישית את אלו שעלו ארצה לפני 50 שנה, הם-הם הראשונים, מניחי היסוד, החלוצים שפרצו דרך לבאים אחריהם!!!" וכאן החל לקרוא את רשימת השמות.

 

וותיקי הוותיקים, כולם לבושי לבן, לכולם ציפורן אדומה בדש, עלו גאים ומחייכים. היו שם פותחי הניר הראשון, היו שם שותלי עצי ההדר הראשונים, היו שם חופרי הבאר, הכובסות, המטפלות, הטבחיות והיו שם גם אלו שיום אחרי עלייתם גוייסו ב"צוו-התנועה" להיות פעילים בעיר המרוחקת והקורצת באורותיה ו"סבלו" בה כל השבוע, מיום ראשון עד יום שישי כי כזה היה אז "דין-התנועה".

 

הם עלו בצעד כבד משנים, רומזים לנו על הכבוד המגיע להם בשל דרכם ההרואית, הם הסתדרו לתמונה קבוצתית, זה ליד זה חיבוק ליד חיבוק וגאווה ליד גאווה.

 

אחריהם עלו כמה בנות צעירות והעניקו לכל אחד מהם עט-כדורי כסוף מסוג "פרקר" ועליו כתובה ההקדשה: "לוותיקי הקיבוץ ביום חגכם".

 

רק כשתמו הצילומים הקבוצתיים, רק כשהעטים נענדו כעדי יקר ערך ליד הציפורן המאדימה, רק כשירדו גאים אל מעגל ההורה והמנחה, קצר המכנסיים, הזמין את הקהל לשלב ידיים ולריקוד סביב מעגלם שמתי לב לכמה חברים, מההשלמה הבלגית ומהשלמת "הסולל" שישבו מכווצים ונזופים במקומם וביניהם גם אבי. אותם לא הזמינו לבמה, אותם לא צילמו בצילום קבוצתי, סביבם לא רקדו, להם לא העניקו עט עם כתובת.

 

מה זה משנה שהם עלו ארצה רק שנה או שנתיים אחרי הראשונים? מה זה משנה שעברו מאז כבר 48 שנים ולא 50? מה זה משנה שהזמן שעבר הוכיח שהבארות, התלמים, בתי-הילדים ובית-החרושת, על כל קשייו, כבר קודשו באינספור יבלות ונטפי זעה על ידי אותם "מאחרים" דווקא. הם לא הוזמנו וזהו!

 

בית-הקברות שלנו, בשעות הצהריים צליל עולה מצמרות האיקליפטוסים הגבוהים ונדמה שגם בריזה חרישית מתגנבת ללטף את זכר המתים. פסעתי בין שורות המצבות, עובר שורה ועוד שורה עד שאני מגיע אל קברו של אבי.

 

"איש העמל והספר". דאגתי שייחרט על מצבתו, בלי ידיעת האחראי על בית-הקברות, ובשל כך נקראתי לברור במזכירות הקיבוץ.

 

הוצאתי את העט מכיסי, חפרתי מעט וטמנתיו למראשות מצבתו של אבי.

 

זה לא היה בבחינת צדק שנעשה מאוחר אבל זאת הייתה מעט נחמה שנעשתה לו ואולי גם לי.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: