אלף גוונים של חג (או - המרקחת של סביונה) / עמי בארי

אלף גוונים של חג (או - המרקחת של סביונה)

עמי בארי - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

סביונה היא ללא ספק מהטובות שבטבחיות שלנו, האם זה בגלל ניסיונה רב הניחוחות או בגלל הגנטיקה הקולינארית הטבועה בה בעצמותיה- איני יודע, אבל כל פעם שאני רוצה לבשל משהו חדש אני פונה אליה והיא נענית תמיד בחביבות רבה ואומרת: "זאת לא בעיה, תרשום:" ואז היא מכתיבה לי מתכון ואני יוצא ממנה שמח וטוב לב. אבל כשאני לבדי ליד סירי אני מקבל טעם שונה ממטעמיה. האמת שאין לי לבוא בטענות אלא אל עצמי - אין לי לא את החוש של סביונה, לא את יכולת השימוש בכל פריט שנמצא במקרה או לא בחדרי הקירור הענקיים שלנו ולא את הידע מה מתאים למה.

- "סולת אוהבת חמאה" היא מפרטת ומי עוד כמוה מומחה באהבות סמויות ואחר מוסיפה ומלמדת: "חומוס קשה לו בלי לילה במים, גריסים צריכים אויר" ויש עוד פרטים מועדפים אך אותם היא שומרת רק לעצמה וכך אני יוצא ממנה שמח וטוב-לב עם מתכון מדויק אבל בערב כשאנו אוכלים שנינו, היא בחדרה ואני בחדרי אנו אוכלים כאילו את אותו תבשיל, אבל אצלה מלקקים את השפתיים ואצלי את הפצעים.

לכן תבינו עד כמה שמחתי כשראיתי יום אחד על לוח-המודעות שלנו שסביונה מועמדת להיות מחסנאית-בגדים דווקא. "תראה" חשבתי עם לבי, "אם היא כה מפליאה בתבשיליה ודאי תפליא גם למכור לנו בגדים, וכטוב מרקייה כך יהיה טוב לבושנו" ומיהרתי לברכה על המדרכה. ואכן לא עברו ימים רבים וראיתי שלא טעיתי. אבל לפני זה חייב אני בהקדמה קצרה:

 

ימי האביב אך זה עזבו את מחוזותינו. הקיץ ושרביו עדין מהססים לפני שיתקפו חזיתית במלוא עוצמתם. אז מגיע תורו של חג הביכורים.

חג הביכורים נחוג אצלנו ברוב מעמד ועדה, ותיקי חברנו, שעזבו את גלותם מתוך הכרה חלוצית וניסו להצניע את געגועיהם לבית אביהם ומסורתו, ניסו לעשות איפכא-מסתברא ולחגוג ולא לחגוג בו זמנית. לכן בסדר הפסח הקיבוצי הפכו את ההגדה המסורתית להיתולית כשהם מכסים בציניות על הצפת רגשות שפורצת באופן לא מתוכנן מחום חזם השזוף והקודח. הם עשו מהאחד במאי יום שבתון ומיום הכיפור יום עבודה מאומץ. נימקו כל צעד באידיאולוגיה צרופה, מה מותר ומה אסור, מה צריך להיות ישר ומה עקום רק כי כך החליטו היכן שהחליטו המוסדות.

אבל בחג הביכורים, חלילה לכם מלקרוא לו "חג שבועות", העניין אחר, כאן אנו חוגגים לא איזה שהוא סיפור על אירוע סתמי שבו ניתנה תורה לבני ישראל אלא על ביכורי האדמה שלנו, על מה שהצלחנו במו ידינו להניב מאדמת הקוצים והביצה של הוואדי שלנו ומה פרי העלתה זעת-אפינו הרוחשת. וכך מראים אנו אותו בעסק גדול לכל דורש, מהללים ומשבחים ובסוף נתרם הפרי לגזבר שפודה אותו מעל הבמה לטובת הקרן-הקיימת. כאן היה חג אמיתי של ראשית ההתיישבות והפיכת הארץ לכזאת שנותנת את יבולה - זבת חלב ודבש ממש.

מבעוד מועד היו מכינים עובדי הענפים תהלוכה של עגלות עליהם בנו ברוב מרץ בובות ענק מקישואים, גזר וסלק-סוכר, תרנגולות מהודרות מנוצות שנאספו חודשים קודם על רצפת הלול וערמות ירוקות של אספסת ריחנית שנקצרה לצורך וכל המרבה הרי זה משובח. לכל אלו צרפו כתובות מאירות עיניים. שעניינן נושאי החג כמו: "ראשית עמל כפיים", "פועלי כל הארצות התאחדו", או נושאים אקטואלים יותר כמו: "ביכורי העמל קוראים לשלום". את ליבי שבתה תמיד סיסמת עובדי הפלחה שכתבו לרוחב עגלתם: "עת חרמש בקמה" ועתה הם צועדים משני צידיה וחרמשים חדים על כתפיהם הנכונות.

בגמר התהלוכה הייתי חוזר מהשדה עם אבי והוא היה מספר לי בנפלאות החג, איך נצטופף כולנו יחד, נשיר עם המקהלה, נחזה במסכת החג ואיך נאכל תפוחי אדמה עם לבן וחמאה.

 מכל המאכלים היה שילוש זה האהוב ביותר על אבא. תמיד אהב להאריך ולספר שאצלנו תפוחי האדמה הם מגן-הירק, בו עבד, ולכן היום הם ניתנים ביד חופשית – "אכול כאוות קיבתך" כדבריו. הלבן הוא מהרפת ולכן גם בו אין עיני האקונומיות צרה. "אבל החמאה" היה נאנח, "החמאה זה כבר עסק אחר, היא השאור שבעיסה, ודווקא כאן המחיר מכתיב את גודל המנה וזאת הייתה לרוב קטנה ומבוישת". אבל אחרי רגע היה מחייך ומוסיף ומספר איך אצל רוטשילד, הנדיב הידוע, זה אחרת.

"אצל רוטשילד" היה מפליג בחלומו "הייתה חמאה בשפע. אצלו בנו קיר של חמאה, רוטשילד היה יושב מצידו האחד של הקיר. מצידו השני היה מוצב תותח טעון בתפוחי אדמה וכשרוטשילד היה פותח את פיו היו יורים מתותח הבולבוסין תפוח אדמה דרך קיר החמאה ואז היה התפוח קולע אל פיו של רוטשילד כשהוא נוטף בחמאה מכל צדדיו".

וכך היינו פוסעים יד ביד מפליאים בדמיוננו על רוטשילד ואורחותיו.

צריף חדר-האוכל שלנו היה צר מלהכיל את כל החוגגים, לכן יומיים לפני החג הייתה קבוצת הבניין מתגייסת, מפרקת את קירו המערבי של חדר-האוכל, מזיזה אותו הצידה, בונה שולחנות וספסלים מקרשים מרובי קוצים, שייעודם אחר ויש מקום לספר עליהם ועל מפגעיהם במקום אחר. אבל משהורחב המבנה הורחבו גם הלבבות ומה לנו קוץ זה או אחר וכבר כבר אנו מוכנים לקדש את החג.

בחדרנו אימא שואלת את אבא: "איזו חולצה תלבש? את הלבנה לבשת כבר בליל הסדר וביום העצמאות, אולי תיקח פעם משהו אחר?"

אבל אבא עקשן גדול: "בחג הביכורים לובשים לבן ואני לא מחליף את צבע החולצה בשום צבע אחר, תתארי לך..." אבל אימא כבר מתארת לה ולכן היא לא עונה, מקפלת ומכניסה את חידושיה לארון. את הויכוח האידאולוגי תנהל עם אבא בפעם אחרת, לא כעת כשטעמי החג כבר מגרים את חיכנו.

 

 כעת משאנו עוסקים בענייני חולצות מין הדין לחזור ולמהר אל ראשיתו של הסיפור שלנו אל מחסנאית הבגדים החדשה - סביונה.

עברו רק מספר שבועות מאז שנכנסה לתפקידה והנה בוקר אחד מגיע קובה אל מחסן הבגדים. החולצה האחרונה שקנה קובה הייתה חולצה שומרית בקן צ'נסטחובה, יש אומרים שגם היא הייתה כנראה יד-שנייה, מאז נהג להלך רק עם חולצות עבודה אפילו בימי חג ומועד.

- "תראה" קראה לו סביונה תוך כדי משיכה בדש בגדו וגרירה פיזית מתונה אל חדר-המחסנאית הקטן. "עוד שבוע חג ביכורים, יש ארוחה חגיגית, יש שבעה מינים, יש ריקודים והורה של וותיקים ואתה אחד מהבולטים שבהם. והנה במקרה נשארה כאן חולצת משבצות קצרת שרוול בצבעי חום כחול. היא עולה רק כמה גרושים, קח אותה ולבש ובערב-החג תהיה בולט ומיוחד בצבעיך, תעשה הפתעה לכל משפחתך, ותהיה לך מנחת חג מקסימה".

 קובה מתלבט ומתלבט אבל זה באמת זיל הזול ומי לא רוצה להיות מנחת-חג לבני משפחתו? אז "שיהיה", נתרצה אחרי הרהורים עמוקים ונוגים ובהיחבא כמעט, יוצא מהמחסן עם חבילה עטופה בנייר עיתון ישן.

בצהריים מגיע למחסן מנדל. מנדל הוא הגזבר ולכן נוסע מדי יום לתל-אביב לפגישות עם אנשי בנק מכובדים. "מנדל, מנדל" גוררת סביונה לחדרה הקטן: "בוא רק רגע. תראה אתמול הגיעה מ"המשביר" חבילה ובתוכה במקרה חולצה אחת שלא הזמנתי, יפהפייה עם שרוול קצר ומשבצות בצבע חום כחול. אתה הרי נפגש כל יום עם אנשים מכובדים ובשבוע הבא ערב-חג, למה לך לבוא עם לבן כמו כולם למה שלא תעשה לך מתנה ותהיה לבוש במשהו מקורי? תכנס חגיגי ותצא עוד יותר. זאת הזדמנות ממש". גזבר אמיתי הרי יודע הזדמנות מהי וכבר חבילה עטופה תחת זרועו.

אחרי מספר דקות נכנסת אלישבע: "סביונה אולי יש לך משהו לחג ליהושע שלי. הוא נוסע בקרוב לדרום-אמריקה בשליחות והייתי רוצה שיהיה לו משהו חדש שהולם את צנעת הקיבוץ ויחד עם זה חגיגי ועושה רושם"

סביונה מתלבטת רגע ומייד אומרת "יש! יש לי במקרה חולצה אחת, חשבתי להביא אותה לאישי שלי (אצלנו לא אומרים "בעלי" כי זה מעיד על רכושנות והשקפת עולם קפיטל-שובניסטית) לכבוד חג הביכורים, אבל הוא בתורנות כלים אז עדיף אולי שיהושע ילבש אותה, תראי כמה שהיא חגיגית קצרת שרוול עם משבצות חומות וכחולות, חום כמו אדמת החמרה שלנו וכחול כסמל התנועה" אחרי כמה דקות יוצאת אלישבע מהמחסן ובידה חבילה עטופה.

יעקוש, שהכול ידוע לפניו עובר במחסן לראות מה חדש. לשאול את סביונה אולי נשאר אצלה במקרה איזה ראש של דג-מלוח, הרי אין מומחית ממנה בראשי דגים מלוחים. סביונה מתרצה לו מייד – "זול זיין בסדר, זול זיין בסדר" היא משתמשת בשפתו ואחרי רגעים אחדים יוצא גם הוא עם נייר עיתון אלא שהפעם עטוף בו שיבוט אחר.

בין הזמנים עוברים במחסן גם מאיר שהיה מיועד להיות רכז הקניות הבא, יחזקאל שנבחר זה עתה לתפקיד מזכיר-קיבוץ, זלמן שאהב בגדים תיאטרליים, איטקין שחיפש לבוש שמתאים לפרדסן בעל הכרה מעמדית,

ז'ניה שהייתה צריכה לברר משהו עם אנקה, מנוחה שחיפשה משהו לשולים בשק המיועד לנזקקים וחשקה שבכלל באה בשביל משהו אחר. כולם יצאו ובידם חבילות סודיות חדשות, ארוזות בנייר עיתון ישן.

למחרת בערב עבר גם זאב במחסן. הוא ראה אצל סביונה מכתב עם בולים יפהפיים "מהגולה" (אצל זאב מה שלא ארץ-ישראל הוא תמיד "גולה") ובא לשאול אם יוכל לקבל את הבול. אבל צבעי הבול הזכירו פתאום לסביונה משהו אחר והיא משכה בידו לחדרה הקטן...

 

ערב החג יורד אלינו בהתרגשות רבה, ירח מלא מאיר את השבילים עליהם נעים חברינו בלבן. בזוגות יחידים או משפחות, מכל הכיוונים הם עולים לעבר חדר-האוכל. הנה גם קובה, מאיר, יחזקאל, מנדל, יהושע, זלמן, איטקין, יעקוש, ז'ניה, מנוחה, חשקה זאב ועוד רבים לובשים חג חדש משובץ בגווני כחול וחום.

חדר האוכל ערוך ומוכן ברוב הוד והדר, שולחנות לבני מפה מלאים בצלחות של תפוחי אדמה מגן-הירק שלנו, לבן תוצרת הרפת, מרובעי חמאה קטנים ועוד כמה פלאים קולינריים. הבמה מקושטת עם שבעת המינים וברקע כתובת מאירת עיניים "אלף גוונים של ירוק".

 

המנחה עולה לבמה חגיגי ומשובץ. רגע מסדר את המיקרופון, ומזמין לברכה ראשונה את יחזקאל המזכיר.

יחזקאל עולה, לבוש כמוהו. האם מישהו מתלחש בקהל? האם מישהו צוחק חרש? רגע מרים המנחה את עיניו, תר בנזיפה בקהל הסובבים, חוזר אל דף הנייר שלפניו ומכריז בקול חגיגי: "חג ירוק ושמח!"

זה היה אות וכבר מתחיל להתגלגל צחוק מהקצוות אל המרכז והבמה. אבל המנחה מהסה את כולם ואומר בלחש למנצח על המקהלה: "תהיה מוכן לשיר הראשון".

 

אני שולח עוד מבט מהצד, בטני רוחשת, רגע עלה בי הרהור קל של חמלה על עדת מעמידי הפנים הקטנה שלנו, אבל מייד אני מגרשו  בזעף, "כמה יופי יש בציבור הזה", אני חושב לעצמי, "זה שיודע לחגוג בכל מצב את שמחתו הצנועה", ואז אני פונה שנית למנצח ומסמן לו להתחיל.

שירה ענוגה וקסומה מרחפת מהבמה אל הקהל וכולם מתרצים לקולה. הברכות והטקסים חולפים ביעף. תפוחי האדמה מפליאים בטעמם המשולב בלבן וחמאה וחיש מוזזים השולחנות והספסלים ומעגלי ההורה פורצים למרכז הרחבה ובמרכזם מעגל הורה של ותיקים.

אני רואה איך מעגל משתלב במעגל, ידיים משתלבות בידיים: זאב מוביל את קובה ואחריהם מאיר, יחזקאל, מנדל, יהושע, זלמן, איטקין, יעקוש, מנוחה, ז'ניה, חשקה והשמחה בצבעי הלבן מתמזגת עם צבעי הכחול והחום וכמו גלגל ענק מסתחררת באלף גוונים.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: