מעשה באקדח / עמי בארי

 

מעשה באקדח

עמי בארי - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן

 

המבקר בבית הקברות של קיבוץ עין-החורש, ישים וודאי את ליבו לכך שעל כל הקברים של הוותיקים שלנו רשומים שלושה תאריכים - יום הלידה, יום העלייה ארצה ויום הפטירה.

איור מאת יעקב גוטרמן

לכאורה נראה תמוה הדבר שיום העלייה חקוק באבן ותופס מקום מרכזי כל-כך על לוח תמצית חייהם של וותיקי הקיבוץ. לא חתונה, לא הולדת ילדים, לא תפקוד מרכזי אינם נזכרים כאן אלא רק תאריך עלייתו. אבל מי שמתעמק מעט בעניין מבין ויודע שלרוב רובם של וותיקי הקיבוץ הייתה העלייה ארצה קודם כל פדות והצלה, כך שעלייתם ארצה הייתה למעשה מעין לידה מחדש ואין ראוי ממנה להיות רשומה על מצבתם.

 

בשבת - 29 ביוני 1945 הקיפו למעלה מ-17000 שוטרים וחיילים בריטים את מרכזי הערים ואת רוב הקיבוצים והמושבים מתוך מגמה לחבל ולפרק את פעילותם של ההגנה והפלמ"ח. כוונתם הייתה לעצור את פעילי הארגון והנהגתו, לחשוף מסמכים ולמצוא נשק מוצפן בסליקים ובכך להפסיק את קיומו של הכוח המגן על יישובי הארץ. שבת זאת זכתה לכינוי "השבת-השחורה" ולזכר הימים ההם מובא כאן סיפורו של חבר הקיבוץ, רכז הביטחון באותם ימים ופעיל מרכזי בהגנת המקום והאזור כולו.

 

את הסיפור הזה סיפר לי חגי, בנו, כשהיה חולה מאד וימיו התקצרו אל סופם:

 

"שמואל שוורץ - אבא שלנו - נולד בשנת 1917 בבולגריה בעיר "רוסוב" (היום "רוסה") שעל גדות הדנובה. כמו כל ילדי העיר היה מבלה את ימי הקיץ ברחצה ושחייה בנהר הענק ולכן היטיב לשחות עוד מגיל צעיר, עובדה שלימים הצילה את חייו פעמיים. הוא היה חניך פעיל בתנועת השומר-הצעיר, את לימודיו הפורמאליים לא השלים אף פעם. בגיל 20 התגייס לצבא הבולגרי וכשסיים את שירותו כקצין בצבא הבולגרי עבר לעיר הבירה, סופיה ושם הדריך וריכז את הנהגת התנועה המקומית והארצית עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.

 

עד חודש ספטמבר 1940 הייתה גרמניה שיכורת ניצחונות וכיבושים ולא נפנתה ל"טפל" בחיסול היהדות בארצות השונות, נהפוך הוא, במקרה זה, הם שייזמו מבצע שיתברר לימים שכולו אחיזת-עיניים ומטרתו להראות לעולם את הצד ה"הומני" שלהם ואיך הם עצמם מסיעים ליציאה מסודרת של היהודים מאירופה הכבושה.

 

אנשי ההנהגות היהודיות בארצות רבות, שראו את מצוקת היהודים הנאנקים תחת המגף האנטישמי ושחשו את מה שעומד להתרחש בעתיד עשו ניסיונות נואשים להוציא כמה שיותר יהודים ולהעבירם לחוף מבטחים, (ארצות אחרות, כולל ארצות-הברית, לא ששו, בלשון המעטה, לקלוט יהודים בארצם) וכך רוכזו למעלה מ-36000 יהודים, יוצאי גרמניה, רומניה, אוסטריה, צ'כיה וארצות נוספות בחוף טולצ'אה, ברומניה שעל חוף הים השחור לשיירה של 3 ספינות - ה"פסיפיק", ה"מילוס" וה"אטלנטיק" בכדי להביאם ארצה. הספינות, שנקנו ביוון בכסף ומעשי שוחד רבים, היו רעועות כל-כך שעוד לפני תחילת הדרך, עוד לפני שעזבו את הים השחור נתקלו בבעיות שהשביתו אותן מול החוף והנמל של העיר וורנה הבולגרית.

 

שמואל היה מגויס באותו זמן כמילואימניק לצבא הבולגרי. הוא שהה בחופשה בסופיה ואיתו קבוצת חברים מבוגרי התנועה. הם זיהו את ההזדמנות לעלות בעצמם ארצה בשיירת שלוש הספינות ומיהרו לוורנה בתקווה להגיע אל השיירה העוגנת מול הנמל.

 

הספינות נזקקו לכסף כדי לתקן את הדרוש תיקון, החוסר הגדול ביותר עליהן הם פחם להסקה ומזון, אלו נתרמו בחלקם על-ידי הקהילה היהודית המקומית, אבל האוכל, המחולק כל יום על האוניות ניתן בצמצום רב בגלל קשייה של הקהילה היהודית שבעצמה חיה בדוחק ולכן לא יכולה לתת יותר ממה שהיה לה.

 

שמואל החליט לעשות מעשה, הוא אירגן את חבריו, הם פרצו למחסן המזון של הצבא הבולגרי שנמצא בירכתי הנמל העמיסו תרמילים עם קופסאות שימורים ויצאו בשחייה אל הפאסיפיק. הם טיפסו על סולם החבלים שהושלך לעברם והביאו אוכל לאנשי הספינה. רב-החובל הצ'כי התרשם מאומץ-ליבם ומעשיהם והציע שיחזרו עליו עם עוד תרמילים עמוסים, הם הסכימו בתנאי שהוא יצרף אותם אל העולים והם יפליגו איתם ארצה וכך אכן היה - קבוצה של חברי התנועה הצטרפה למפליגים וכך ניצלים חייו של שמואל פעם ראשונה.

 

ההפלגה בים נמשכה כחודשיים. לשמואל ולחבריו לא היו דרגשי שינה מסודרים בבטן הספינה והם בילו את כל זמנם על הסיפון העליון. האוכל, המים והפחם הלכו ואזלו עד כי לבסוף היה צורך לפרק את דרגשי השינה והקירות הפנימיים בכדי להזין איתם את תנורי מנוע הקיטור של הספינה.

 

לבסוף הגיע המסע המקרטע לנמל חיפה, הפאסיפיק בראש, אחרי יומיים המיילוס ובעקבותיהן האטלנטיק נכנסו לנמל חיפה.

 

בנמל חיפה עומדת מזה חודשים ארוכים אוניית נוסעים צרפתית ישנה ובלה בשם "פאטריה" PATRIA , פירוש המילה "פאטריה" הוא מולדת אבל לפאטריה הזאת מיועד תפקיד הפוך לקחת את הנוסעים מהמולדת ולהגלותם לאי מאוריציוס, הרחק, הרחק באוקיאנוס ההודי.

 

העולים מתנגדים בכל כוחם, גם המוסדות הלאומיים מנסים לעשות ככל יכולתם למנוע את הגירוש מהמולדת, בין העולים שמועלים בכוח על הפאטריה נמצאים גם שמואל וחבריו.

 

קרוב לחודש עוגנת הפאטריה בנמל חיפה אבל כשכל ניסיונות ההידברות לא מסתייעים והבריטים איתנים בדעתם לגרש את האנייה מחליטה ההגנה שלא לאפשר את גירוש העולים מהארץ על-ידי ביצוע של פיצוץ מבוקר ועל-ידי כך לפרוץ פתח בדופן הספינה ולמנוע את הפלגתה. כך עולים חבלני ההגנה, מוסווים כעובדי נמל, ומטמינים חומר נפץ בדופן האנייה. אלא שהפאטריה רעועה מדי והפיצוץ גורם לה מיד לנטות על צידה ולהתחיל לשקוע.

 

לא כאן המקום לתאר את הזוועה שהתחוללה בבטן האנייה את הדוחפים לצאת מלמטה ואת הנחנקים להיכנס מלמעלה בחפשם אחר יקיריהם. לימים הוברר רק זאת שמי שהיה על הסיפון ובקומות העליונות קפץ או הופל למים וניצל, אבל מי שהיה בתחתית האנייה לא יכול היה לצאת בשל הדוחק והכאוס שהשתוללו בקומות התחתונות. כששקעה האנייה נשארו בבטנה 216 עולים שמצאו כך את מותם.

 

שמואל וחבריו היו מצויים למזלם על הסיפן. שמואל יודע לשחות. הייתה לו גם חגורת הצלה. הוא פשט את בגדיו וקפץ לים שחה עד לסירה שבקרבתו ובכך ניצלו חייו בפעם השנייה.

 

הוא הגיע לחוף בת-גלים כשרק תחתונים לגופו, ניסה להתחבא, הקיש על כמה דלתות וביקש שיחביאו אותו אך נענה בשלילה ולבסוף נתפס על-ידי הבריטים באחד מחדרי-המדרגות הסרבניים והובל למחנה המעצר בעתלית, יחד איתו נתפסו רוב חברי קבוצת הבולגרים.

 

אינטרמצו קצר בבולגריה

 

בבולגריה מחכות שתיים, שלא יודעות דבר על גורלו. אימו שמשוכנעת שהוא נתפס על-ידי הגרמנים וחברתו, אהובת-ליבו מסופיה הבירה, שמסיבות דיסקרטיות לא נחשוף את שמה, שמואל נקלט במחנה ושולח מכתבים, ראשון אל אהובתו ושני אל אימו.

 

אימו, שהייתה בטוחה שהוא כבר לא בין החיים ונהרג על-ידי הבולגרים, מודה על הבשורה שבנה חי רחוק מאימי המלחמה - כך היא סוברת.

 

לחברתו הוא שולח כמה מכתבי געגועים ובהם מספר על ימיו הקשים ועל תקוות להשתחרר ולבנות יחד איתה חיים חדשים ומשותפים בארץ-ישראל. היא אורזת מזוודה קטנה וארבעה חודשים אחריו עולה ארצה. היא מבקרת במחנה המעצר בעתלית ומעבירה לו חבילה עם בגדים כבקשתו. לאחר שהות קצרה היא עוברת לקיבוץ מעברות שבעמק-חפר, שם יש כבר קבוצה של בולגרים ומחכה לשחרורו של שמואל.

 

חזרה לעתלית

 

בינתיים במחנה המעצר ממתין שמואל, ללא בגד לגופו, למצוא פתרון לבעיה היסודית הזאת. לשמחתו נמצאת אתו במחנה המעצר חברה מהקן היא מוצאת שק ישן ותופרת ממנו בגד-שק.

עוברים רק כמה ימים ושמואל מתבלט מייד מבין חברי קבוצתו בזכות אישיותו הדומיננטית, בזכות היותו מדריך לחבריו ובזכות העברית שידע עוד בבולגריה הוא יוצר קשר עם ראשי ההגנה שממליצים לו שבשחרורו יצטרף לקיבוץ מעברות. לשם התכוון בכל מקרה להגיע.

 

עוברת כמעט שנה עד שיום אחד מודיעים לו שהוא משוחרר הוא שואל בשער המחנה היכן קיבוץ מעברות ואומרים לו תמשיך ישר עם הכביש עד שתראה מצד ימין קיבוץ זה מעברות והוא צועד ברגל מעתלית עד מעברות לקראת בחירת ליבו והעתיד שמחכה לו בארץ.

 

אלא שהדברים לא מסתדרים, לא עם אהובתו ולא במעברות. ידידים מציעים לו להגיע לעין-החורש שם הוא פוגש את אימא, האהבה כדרכה מתלקחת והם עוברים לגור יחד בצריף משפחה.

 

עד מהרה נודע שהוא היה קצין בצבא הבולגרי והוא מצטרף לצוות שעוסק בנושאי הביטחון המקומי. כשרואים שהוא אדם רציני ואינו רץ להתגאות בכל מה שהוא יודע הוא נהפך לאחד מחבורה מצומצמת שעוסקת בנושאי הסליקים ועד מהרה הופך להיות האיש האחראי עליהם.

 

הוא מפתח תיאוריה שנשק שמוטמן בסמוך למבנה עם תשתית של מתכת אינו יכול להיחשף על-ידי מגלי המתכות של המשטרה הבריטית משום שהמבנה כולו עטוף בתשתית של מתכת.

הוא בונה סליקים ליד עמודי חשמל, מבנים, ולהבדיל ליד עצים בפרדס, רוב רובם של אנשי הקיבוץ לא יודעים היכן טמון הנשק ואפילו לא יודעים שידו של שמואל בצוות המצומצם שמנהל את שמירת הנשק בקיבוץ.

 

ואז כשהגיעה השבת-השחורה ובשעות הבוקר המוקדמות פרצה יחידה של המשטרה הבריטית לקיבוץ והכריזה על עוצר וחיפוש, עין-החורש היא אחת המבוקשות, החצר נחפרה, חדרי החברים נהפכו וחשודים נעצרו אבל בעין-החורש לא נמצא דבר. שמואל עשה את מלאכתו כראוי, הוא גם לא נעצר עם יתר העצורים שהובלו ללטרון ונשאר בביתו.

 

כשגמרו הבריטים את החיפושים והיו אמורים להסתלק קרא לפתע אחד הקצינים הבריטים לשמואל וביקש לדבר איתו ביחידות. הם התרחקו אל תוך הפרדס, מאחורי בריכת השחייה הישנה, ואז סיפר הקצין לשמואל שהוא יהודי ובעצמו נלחם בגרמנים וראה מה הם עשו ליהודים והוא רוצה לעזור לעם שלו שהגיע לארץ המובטחת, הוא הוציא מתרמילו אקדח עם נרתיק עור, אקדח פרבלום עם מחסנית של 12 כדורים, מספר 7649 כלי שהיה אז מהחדישים והמשוכללים ביותר.

 

"את האקדח הזה לקחתי מקצין גרמני. במדבר המערבי באל-עלמין. מקומו כאן במלחמה שעוד תהיה לכם נגד האויבים הערבים".

 

הוא פירק את האקדח הבריג החוצה את הנוקר, מסרו לשמואל ויצא אל מחוץ לפרדס.

 

כמה ימים אחר-כך נפגש שמואל עם מסגר הקיבוץ, שהיה חרט מצטיין, הוא חרט נוקר חדש והאקדח הפך לשמיש ובמשך שנים רבות היה מוכן לפעולה בידיו של שמואל.

 

"תראה איזה סיפור" משלים חגי את הדברים. נוטל פלנלית ישנה שכבר ראתה עשרות פרוקים וניקויים ומוסיף: "הגרמנים האלו, ימך שמם ידעו לעבוד" ואינו פוסח על צלב הקרס הגרמני שחרוט על בסיסו של האקדח.

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: