גרעיני דלעת מלוחים / עמי בארי

 

גרעיני דלעת מלוחים

עמי בארי - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אמרו שויטוריה, אמו של טוֹפצֶ'ה, לא סלחה לאיזי מעולם על רעיונותיו הציוניים.

איור מאת יעקב גוטרמן

ממרפסתה הקטנה, המשקיפה אל הדשא המרכזי של הקיבוץ, הייתה צופה בשעות אחר הצהריים, כשרוח הערב ריחמה במעט על קשיות עורה וממדיה, מנפנפת בידה בדף קרטון נוקשה להשיב מעט רוח אל פניה, נשענת הלוך ושוב על גב כיסא-הנוח שלה וממלמלת בעיניים עצומות " איזי, איזי, איזי, אך, אך, איזי, איזי" ושבה וחוזרת פעם אחר פעם עד שהחשיך והאימהות איחרו לכנס אותנו לכוס תה וממתק.

 

אז הייתה ויטוריה גוררת את רגליה אליה, קמה בכבדות רבה, נוטלת את צלחת גרעיני הדלעת הריקה ואת צלחת הקליפות, מגרשת חתול טורדני, שקיווה מה שלא היה צפוי ונכנסת לחדרה עד למחרת בבוקר.

 

איזי, שכבר מזמן עזב את ארץ החיים וממקום קבורתו בחורשת האיקליפטוסים שלנו, שמע אולי את המיית העלים הנעים ברוח אבל קולה של ויטוריה נלחש על מרפסתה והוא לא צלח את הדרך משם לשם ופרט לנו - הילדים, המשחקים מול חדרה, איש לא שמע ואיש לא נפנה.

 

איזי, טוֹפצֶ'ה, ניסו וקוֹצֶ'ה היו כוכביה הבלתי מעורערים של קבוצת הכדורעף הפלאית שהגיעה מבולגריה למכביה. כאן פגשו כמה חניכי תנועה שומרים, שהגיעו לפניהם לארץ ולקיבוץ ואחרי ביקור שהיה אמור להיות קצר ביותר אבל התארך לדורות מצאו את עצמם כבעלי צלחת האליפות הראשונה של הפועל ישראל - ישראלים וקיבוצניקים לכל דבר ועניין. יצוין בזה שעד מהרה מצאו את עצמם בלב ליבה של העשייה שלנו ופרט לכדורעף, עבודה, גידול משפחה וילדים היו להם חיים מלאי טעם וענין.

 

טוֹפצֶ'ה היה שונה, הוא היה הצעיר שבחבורה למרות גובהו גירד בקושי את גיל העשרים. בסופיה שבבולגריה השאיר אימא ערירית ומבוגרת שכל מעייניה היו לדאוג לבנה שיאכל ללא הפסק ואז יגדל ויצמח לתלפיות.

 

ואכן, בגיל 17, גילה טוֹפצֶ'ה את שולחנה של אמו, הרבה לאכול כל מה שהונח לפניו בצלחת ולפתע החל לצמוח לגובה, כל כך גבה עד שרשת הכדורעף לא עמדה מול כפות ידיו הענקיות ואז התברר שידיו אינן בדיוק "מַנוֹס-דֶה-מַנטֶקָה" (ידיים מחמאה), הוא אתלט לא רע ומגעו עם הכדור עושה טוב לשניהם.

 

כך נפגש יום אחד עם ניסו וזה מיהר לצרפו לחבורה שהרכיבה את נבחרת הכדורעף של הקן ושל יהודי סופיה כולה. יש לשער שאם לא כן היה נשאר וודאי עד היום תחת שולחנה של ויטוריה אמו, אוכל בּוּאיקוּס, בּוּרקַס, חַמינֹדוּס, שְקֶמבֶּה-צ'וֹרבָּה וטישְפישְטי ורואה בטוב את ימיו ביוּצ'-בּוּנַר (רובע היהודים) שבסופיה הבירה.

 

אבל לנסוע לישראל עם נבחרת הכדורעף היה חלום שאיש אינו מחמיץ וגם לא טוּפצֶ'ה, הוא הבטיח לאמו שימהר לשוב וזאת אחרי שהשביעה את איזי שהוא ורק הוא אחראי על האיזִ'יקוֹ (ילד קטן) שלה, נפרדה ממנו באנחות קוראות לב ובטֶנגֶ'רֶה (סיר בישול) גדושה מאפי ידיה להתפאר.

 

כשתמו ימי המכבייה רצה טופצֶ'ה לחזור עם המשלחת הבולגרית אבל ניסו הציע לו להישאר איתם עוד יום אחד ואז למהר לנמל חיפה. "אל תדאג, טּרוֹנצ'וֹ! האנייה מפליגה רק מחר בערב ועד אז "דיוֹסיס- גְרֶנדֶה".

 

טוֹפצֶ'ה נתפתה ובערב כשישבו ליד מדורה בחורשת הרימונים הכירו לו את יוליה, שאחרי מספר דקות ביקשה ממנו שילווה אותה למקום שכל הנשים הולכות, הוא לא הבין מה היא רוצה אבל ניסו דחק במרפקו ורמז בגבותיו היעריות וכשיוליה שלחה לו את ידה - קם ומיהר אחריה.

 

במרחק בטוח מהאש והקולות היא קרסה הורידה מה שהורידה ואז מיהרה להוריד גם לטוֹפצֶ'ה. טוֹפצֶ'ה שידע עד אז מעט מאד רגעים גנובים של שימוש בכפות ידיו הגדולות גילה לפתע שהים נפרש לפניו כולו, שגליו לוחשים וסוערים ואין קסם גדול יותר מאשר לשקוע במערבולת שזומנה לו והוא שקע - מפרפר, טובע ומאושר עד גבהי צמרתו.

 

למחרת בבוקר הגיעה יוליה שנית אל חדרו. יוליה, שהגיעה רק שנה לפניו כנערה עולה מארץ סלאבית אל חברת-הנוער שלנו, הסתפחה אל הצעירים חסרי המעצורים ואלו תכננו לזווגה לאחד, בעל חטטים, שהיה להוט אחרי בנות המין השני, כל אישיותו ואוֹשיוּתו היו מלאים בניסיונות בלתי פוסקים לפסק את כל מה שיוכל.

 

יוליה הייתה אחרת, עדינה, שברירית, היא רצתה לשמור את חווית האיחוד שלה למי שיהיה עדין כמוה ושתקן כמוה ויחבר את חווית חייו עם חווייתה, כעת נתגלה לה טוֹפצֶ'ה והוא נראה כמו הגשמת כל מאווייה.

 

בבוקר הזה היה צריפה פנוי ומיטתה מוכנה. טוֹפצֶ'ה, שזכר ליל אמש השכיח כל זיכרון אחר מליבו מיהר לצלול פעם נוספת והפעם לא מיהר ולא וויתר וכשהתעורר וקם לבסוף מחיקה החמים היה כבר הערב בעיצומו וצפירת האנייה, שעזבה זה עתה את נמל חיפה, בדרכה לים השחור נשמעה אפילו באזניו שבערו ובערו ואין מי שיכבן.

 

כך נגררה ויטוריה בעל-כרכה לקיבוצנו ופה קיבלה סינר, שרפרף וסכין גדולה והייתה אחראית בלעדית על חיתוך הדלעת ועל גרעיניה. לימים התברר שכשהגיעה לקיבוץ הביאה בכליה מעט גרעינים שחורים של לופה וכשזרעה אותם סביב ביתה צמח לו מטפס ענק שכיסה את כל קירותיו ובבוא עונת הפרי גייסה את כל יוצאי קבוצת הכדורעף ואלו תלשו את הפירות הארוכים, ייבשו אותם בשמש ועשו מהם ספוגי רחצה, ממריצי דם ודעת, אותם חילקו לכל חבריהם, למורת רוחה של ויטוריה שכבר ראתה איך עושים ממכירתם הון בשווקי יפו.

 

טוֹפצֶ'ה ויוליה גרו לא קרוב ולא רחוק, ככל המגורים בחצרנו הקטנה, מדי ערב היה טוֹפצֶ'ה ממהר אל אמו וממהר יותר לצאת, אוכל מה שאוכל, שומע את טענותיה, מבטיח לה שהם עוד יחזרו לראות את סופיה ויוּצ'-בּוּנַר שלה ואם לא, אז בימים הקרובים ייסעו לבקר את אחיו שהגיעו לבירת בולגריה החדשה, יפו וממהר לחזור אל בין זרועותיה של יוליה.

 

יוליה לא אהבה את הקשר בין האם לטוֹפצֶ'ה, "לא עשיתי עסקת חבילה" נהגה להפטיר כל פעם שאיחר במעט ואם איחר יותר מהמצופה הייתה מאיימת עליו שדלתה תינעל מלפניו והוא יוכל לחזור ולישון מתחת לשולחנה של אמו.

 

כשנוכחה ויטוריה שבנה ממעט לבקרה החלה לקרוא לנו, הילדים המשחקים על הדשא מול ביתה, שנבוא לרוקן את פח הזבל שלה, שנעדור את גינתה או שנטאטא את השביל המוליך למרפסתה. בתמורה לשירותנו כיבדה אותנו בגרעיני דלעת מלוחים ואנו שַשְנו למלא את מצוותיה ולפצח את גרעיניה.

 

ימים רבים חלפו ועברו מאז, גם ויטוריה, טוֹפצֶ'ה, קוֹצֶ'ה, ניסו ורוב רובם של חברי הנבחרת וחברת-הנוער כבר טמונים ברגבי העפר שלנו, גם רוב ילדיהם העדיפו שדות ושדרות אחרים.

 

רק יוליה עדיין ממהרת על הקלנועית החדשה שלה אל הכולבו שלנו ואני מוכן להישבע בנקיטת-חפץ שכשהיא קונה שקית עם גרעיני דלעת מלוחים היא ממלמלת משפט אחד בבולגרית, אותו למדה מטוֹפצֶ'ה, שנגמר במילה "מַיְיְקַטָה" (אימא שלו) ויש בו מעט ברכה והרבה עגמת-נפש.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: