סרט על הדשא / עמי בארי

סרט על הדשא

עמי בארי - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

ערב סרט בקיבוץ היה חגיגה גדולה לכול. על לוח המודעות נתלה , מבעוד בוקר, פתק עם שם הסרט. בצוהריים, אחרי שגמרו להאכיל אותנו ולהשגיח עלינו במקלחת, לראות מה ואיך אנו חופפים ומסבנים, היו מחנכי הכיתות מתכנסים ומתייעצים ביניהם לגזור האם ולמי מתאים הסרט.

איור מאת יעקב גוטרמן

אחר הצוהריים היה חוזר רכז-הקניות עם רכבו מתל-אביב ומביא קופסת קרטון קשיח חומה וסגורה בארבע חגורות עור. בפנים היו מגולגלים גלגלי הסרט וגלגל התרגום שהיה נפרד והוקרן במכונה נפרדת. לעתים היה גם יומן "כרמל" שהיה פותח את ההקרנה ואהוב ביותר. לפנות ערב היו הצופים מביאים את מושביהם אל הדשא. בתחילה הוקרן הסרט על קיר בית-היהלומים ואחר-כך על מסך מיוחד שהוצב על אותו דשא לכיוון "בית-הסבתות". המסך היה עשוי בד גדול ומתנופף, לעתים שיחקה רוח הערב הקרירה בדמויות ואז ראינו איך גיבור הסרט נע ונד כרוקד מין ריקוד בטן בקטע הכי פחות מתאים. זכורני שגילינו שניתן לראות את הסרט גם מצדו האחר של הגב ואני מוכן להישבע בנקיטת חפץ שפעם בסרט איטלקי כשראו את ג'ינה ההיא, מגבה, יורדת עירומה לנהר, קפצו כל בני "לפיד" חברת הנוער החדשה שזה מקרוב הגיעו לקיבוץ, ורצו במהירות לצדו השני של הבד, אז לא הבנתי למה...

 

סידור מקומות הישיבה היה מורכב ומדורג: מלפנים שכבו הילדים על מרבדים שנפרשו לרוחב המסך והדשא. פעמים רבות היו נרדמים במהלך הסרט. אבישי ועודד זוכרים עד היום איך פעם התעוררו שניהם על הדשא וגילו שהסרט נגמר מזמן, המכונות הוכנסו למקומם, כולם הלכו לישון ורק הם נשארו לחלום חלומות. ואז הסתובבו שניהם לצד השני והמשיכו בשנתם עד אור הבוקר.

 

הוותיקים הביאו כיסאות נוח מורכבים ומסובכים שניתן היה לשכב עליהם בנוחות. הוותיקים פחות, שהביאו כסאות מתקפלים מחדריהם, ישבו אחריהם והצעירים שהגניבו ספסלים מחדר-האוכל, כשמרילה לא השגיחה ישבו אחרונים.

 

בערב היו מתכנסים כולם יחד. מישהו, שלרוב לא ידע את השפה, נבחר לתרגם את הסרט. הוא היה מסובב את סליל התרגום קדימה בהתאם למהלך העלילה. או לאחור כשג'קי בדר, שבאה מאנגליה, הייתה מגלה שאין קשר בין שני הסרטים ונוזפת בו לאוזני כל.

 

מקומות הישיבה היו קבועים. הוותיקים ישבו עם הוותיקים והצעירים ישבו עם הצעירים. משפחות ידידות ישבו זו ליד זו. כך למשל ישבו תמיד רגינה ומאיר שדה ליד חוה ודוד שפיר.

 

לדוד הייתה משפחה בסלובקיה. בתחילת המלחמה הוצא נגדו צו מעצר והוא הוברח ארצה. אשתו ובתו נשארו שם והובלו אל סופן במחנות ההשמדה. על דוד עברו ימים קשים, ואחרי שנים התקשר עם חוה וזה אולי הקל עליו במעט.

 

תלמה, בתם של מאיר ורגינה, הייתה יושבת על ברכיו של מאיר. מאיר היה לוחש לאוזנה הסברים על הסרט, ורגינה מגניבה סוכריית דבש לפיה כשהיא לוחשת: "תפתחי בשקט את הנייר, שהשכנים לא ישמעו!"

 

אינה הגיעה אלינו בת שמונה. אביה היה פרטיזן ביערות על-יד וילנה ונהרג במלחמה. בגמר המלחמה עלתה עם אמה ארצה. אבל המציאות בארץ הייתה קשה מאוד, לא הייתה פרנסה והעוני איים. בצר להם החליטה אמה של אינה להביאה למקום בו היו עוד פרטיזנים מיערות וילנה - לעין החורש. בקיבוץ היא נקלטה בקבוצתנו, קבוצת "זמיר" ומי שאירח אותה בימים הראשונים היו תלמה, רגינה ומאיר.

 

כעת עמד הסרט להתחיל, תלמה התיישבה על ברכיו של מאיר אביה. ממקומה זה יכלה להיטיב ללעוס ולראות. אינה ישבה על הדשא, נמוך, לידם. ואז הסתובב אליה דוד ושאל בחיבה אם גם היא רוצה לשבת גבוה על ברכיו. למחרת הוזמנה אינה לחדרם של חוה ודוד והפכה להיות בתם המאומצת.

 

מאז עברו 60 שנה. כאשר נפגשים בוגרי קבוצת "זמיר", קולחים סיפורי ילדות, מישהי זכרה כמה אהבה את הסרטים על הדשא "איזה דרמות היו שם", העירה בחדווה.

 

ואז שמעתי את אינה לוחשת: "נכון. אבל הדרמות האמתיות היו דווקא מול הבד - בקהל."

אלא שלחשה נבלע ברעמי הצחוק של סיפור אחר.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: