דרך כל בשר / עמי בארי

 

דרך כל בשר

עמי בארי - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אחת מאהבותינו הגדולות הייתה ללכת בימי האביב בדרך החולית בואכה הדריה. החול הצהבהב היה חמים, נקי וחלק. חום השמש של אז היה מתון יותר, חביב ונענה למדרכנו היחף.

איור מאת יעקב גוטרמן

היינו בורחים בשעות הצהריים מאיימת המקלחת, ניקוי האוזניים בשמן תינוקות וחפיפת הראש באותו שמן. מתעלמים מ"שעת-הקריאה" הנכפית עלינו וממנוחת הצהריים. "הפנים לקיר!" "הפנים לקיר!" - הייתה מצווה ארנה הגננת. אלו היו בזבוז זמן גדול לעומת הפרדסים הקורצים, עצי ההדרים המאדימים מתפוזי-הדם, האשכוליות המאוחרות מלאות המיץ, הצבעונים שצמחן בעשרותיהם על גדות החול וזמזומן האין סופי של דבורי הבר על ראשי החרציות הצהובות.

 

כשהרחקנו והתעייפנו היינו משתרעים מתחת לאחד מעצי הפרדס, מרבים בסיפורי הזיה, מתכננים מלחמות גדולות ונועזות ברכבים שחלפו הרחק על הכביש ומגלים סודות מחדרי ההורים. כך עוצבה החברותא של אז, זו שתלווה אותנו כל ימי חיינו, מבלי שנכתב עליה בספרי הדידקטיקה. כך מצא כל כך אחד את מקום חלומו מבלי לעשות "דינמיקה-קבוצתית" כך עוצבנו מבלי שמישהו חשב שהוא יודע איך מעצבים ילדים סקרניים, מרבי קוצים בישבן, לנוער חושב ומבצע.

 

כך היינו יושבים בשולי הצל של הברושים בדרך הנמשכת מזרחה, עשינו מלחמת חורמה בחורי הארינמלים שבינות הגזעים- לוקחים מקל דק, חורצים חריץ על הדופן החולית של גומת הארינמל וכשהיינו רואים איך ניתז החול מרגלי הטורף המתחמן, בהיותו בטוח שנמלה עסיסית נפלה למלכודתו היינו לוקחים בשתי כפות ידינו את הגומה כולה, מרימים באוויר ומסננים את החול בין אצבעותינו תופסים את הארינמל הקטן והזועף ומשחררים אותו בכדי שימהר להתחפר ולבנות גומה חדשה. לעיתים כשהיינו מניחים את ראשנו על כרית החול היינו גם אנו נמלה נמלטת או ארינמל אימתני ואנו נישאים, תוך שניות, למקומות עלומים ורחוקים.

 

יום אחד כשישבנו בצל הברושים סיפר בנצי שאתמול הגיעה להוריו חבילה בדואר, "מאמריקה", התפאר והיום הם יפתחו אותה אחר-הצהרים - "אימא תמזוג תה, נאכל צנימים שנשארו מהדיאטה. נשב כולנו סביב ואז אבא..." והוא הדגים איך הנייר יקרע והתוכן - "שיהיה ודאי מתוק", - יתגלה לעיניהם.

 

בימים של אז היו הדודים מאמריקה שיא השיאים של חלומותינו: "יש לו דודה באמריקה", היה מושא קנאה לאומי כמעט. חבילה משם הייתה נשמרת בחוג המשפחה המצומצמת מעינא-בישא וזוכה להיפתח בחדרי חדרים ולטעימה של קרובים בעלי יחוס ראשוני בלבד וזכר מתיקותה היה מלווה את הסובבים אותה עוד ימים רבים.

 

אותו אחר-הצהריים נפקד מקומו של בנצי ממשחקי הדשא הגדול. מרחוק ראינו אור צנוע בוקע מאחרי הווילונות המסתירים הרבה סודות ולא מעט קנאה.

 

למחרת סיפר לנו בנצי שבחבילה הייתה צנצנת זכוכית כהה. על הצנצנת הודבקה מדבקה שכתובה אנגלית ולכן, בגלל "ידענותה" של המשפחה וחריצותו של בנצי בהכנת שיעורי אנגלית, תוכנה לא ניתן לזיהוי מדויק והצנצנת כולה מרופדת ברוב מחשבה ויחס.

 

אחרי שפתחו את הצנצנת, הריחו, דחקו אצבע, ליקקו וטרם עמדו על פשר האבקה האפרפרה. הבריק מוחו של אביו:

 

- "אני מבין" לחש למשפחתו. "הרי רק לפני כמה שבועות קראנו ב"משמר" שבאמריקה המציאו אבקת קפה מיוחד שנמס בכוס עם מים רותחים. כנראה שהדודה הזקנה החליטה להדגים לנו את הפלא ושלחה צנצנת. אז בואו נרתיח מים. נערבב כפית, נטעם ונהנה".

 

ואמנם כך כנראה היה - הקומקום נשפת, התוכן חולק לכוסות - כפית לכל אחד, עובה בסוכר, המים הרותחים בעבעו ברחש לחש, אד קל עלה מהרותחין ואז נלגם ברעש גדול.

 

- "הטעם לא משהו", הסביר בנצי, "אבל אבא אמר שצריך להתרגל ולקח כוס נוספת. נראה .."

 

הוסיף וקטף תפוז מתוק וקריר מהעץ.

 

לגמנו ברוב צמא את רבעי התפוזים. ידענו שעוד מעט נעמוד כולנו בשורה ארוכה, נפשיל מכנסיים והשתן שיזרום יצבע באדום תוסס את החול הזהוב. זמזמנו עם הדבורים, נשמנו חרציות ופיזרנו את צהוב עלעליהן, עשינו "שעונים" ממחטי מקור-החסידה וחלמנו בהקיץ, חלמנו שגם אנו נקבל חבילות כאלו מדודים שלא היו לנו בשום מקום בעולם.

 

חלף יום ויומיים עניין החבילה והצנצנת המוזרה נשכח מליבנו. ערב הסדר עמד להגיע וכולנו היינו עסוקים במשימות שונות של ניקוי חלונות, מדידת סנדלים חדשים, עזרה בגלגול כדורי הקניידלך וניגוב בקבוקי היין והשתייה. יש לשער שגם סיפור החבילה ההיא היה נשכח מליבנו אבל אז ערב אחד, בישבנו על הדשא, נזכר מי מבינינו ושאל את בנצי על החבילה ההיא שקיבלה משפחתו מאמריקה.

 

לא כולם שמו לב איך בנצי הסמיק כולו ואיך מיהר לעבור לדבר על הטרקטור החדש שהגיע לפלחה ועל ההמלטה שהייתה אתמול ברפת, הכול ובלבד שלא לספר על החבילה. אבל מי ששם לב שם. וכידוע הסיפורים המעניינים ביותר הם אלו שלא רוצים לספר ולכן, אחרי שלחצנו, איימנו ונשבענו לבנצי שלא נגלה לאיש סיפר שיומיים לאחר קבלת החבילה הגיע מכתב מהדודים באמריקה ובו כתבו שהם מצטערים לבשר שהדודה היקרה הלכה לעולמה בשיבה טובה. בקשתה האחרונה הייתה להיקבר בארץ הקודש אך מכיוון שאין ביכולתם להגיע לארץ ולקיים את בקשתה הם שרפו את גופתה וכעת שולחים אלינו את אפרה ומבקשים להטמינה בעפר בית הקברות המקומי שלנו.

 

"באים להשתין?" קרא בטרם סיים את סיפורו בתקווה שלא נרד לעומקו של עניין.

 

אבל אנו ירדנו, אם כי מעולם לא סיפרנו את הסוד עד היום הזה.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: