כותונת מפוספסת / עמי בארי

 

כותונת מפוספסת

עמי בארי - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מן המפורסמות הוא שמשנכנס אדר מרבין בשמחה, ואכן מי לא ישמח ומי לא יעלוז אם יודע הוא שבעוד שבועיים תהפוך חצרו של קיבוצנו את עורה ואורה ותמלא קול שמחה ומצהלות, בין המדרכות והדשאים יראו פתאום פרצופים אחרים, בריתות תמחקנה ואחרות תיוסדנה, חרושת הקמטים תפנה מקומה לחיוכים נסתרים, ולכמה ימים נהיה מוכנים לעשות מיני מעשים שבדרך כלל לא העזנו לעשותם - להתלבש אחרת, לנהוג אחרת ולתת מעצמנו ולעצמנו פסק זמן משובב.

איור מאת יעקב גוטרמן

כלת השמחה הבלתי מעורערת של חודש אדר הייתה רגינה הג'ינג'ית זאת שמלכה על מחסן התחפושות, דאגה להתאים את מלבוש הנשף הגדול שלנו, ברצונה וברצותה היינו כולנו על טפנו, נשינו וזקנינו יוצאים מפתח ממלכתה עם חבילת תחפושות הדורה או מאכזבת.

 

למען האמת אלחש כבר עכשיו על אוזנכם שכאן באו לידי ביטוי גורמים רבים וחשובים, מי שהיטיב לעשות בהם שימוש זכה למחלצות תכלת, בוץ, ששת וארגמן, כיאה לכתוב, ומי שלא נאלץ, כיאה לכתוב אחר, להטליא חור על גבי חור מלפנים ומאחור.

 

כגילוי נאות אלחש לכם כהערת שוליים שכך היה בממלכתה של רגינה אבל כך היה גם בממלכות אחרות - תופסי החזקה ידעו מאז ומתמיד לעשות שימוש בגורמים השונים שהרכיבו את ספר הייחוס והעדר שלנו.

 

אותה שנה הייתי אמור להנחות את מסיבת החג, להיות המביא והמוציא, להוסיף בדיחת כלום ברגע מת ולהיות איש הקשר שמלפני ומאחורי. לכן זומנתי, בכבוד הראוי, לממלכת מחסן התחפושות שלנו.

 

לממלכה זו ראוי וודאי סיפור ארוך ומפורט יותר אבל מי יעצור ויקרא פירוט שכזה ולכן די אם אומר שבבית-הביטחון זה הבית הראשון שנבנה למגורים וביטחון, המתנשא על שתי קומותיו על הדשא, שהיה פעם המרכזי בדשאינו והפך לימים לחדרי טיפול בחלקו התחתון ולמחסן תחפושות בארבע חדריו שבקומה העליונה.

 

ברוב ימות השנה עומדים היו החדרים בשיממונם, סגורים, אפלים וגם קצת מוזנחים אבל בחודש אדר נפתחו הדלתות, אור עלה בכל ארבעת החדרים והם זכו להיות מרכז העצבים המקומי. אבל אל תטעו בקלות כבחמורות, ארבעת החדרים היו למעשה רק שניים - זה הראשון המלא בכונניות עם אביזרים מאבזרים שונים: עניבות, מטפחות, צעיפים, מגבעות, חגורות, חרבות, מקטרות ועוד ועוד אביזרים הכרחיים לתחפושת הולמת, בחדר השני הייתה מראה גדולה, שולחן לרישום הכבודה המושאלת, כמה סרגלי מדידה, מטרים מפלסטיק מגולגל ואביזרי תפירה שונים. שני החדרים הנוספים היו סגורים בפני כולם, זו הייתה ממלכה פנימית, סודית, אליה נכנסה רק רגינה, נועלת את הדלת מאחוריה ויוצאת עם מה שהחליטה לתת למבקשי הבקשות.

 

השאלה מי מקבל מה אינה שייכת לכאן. ברור שלקרבה ולייחוס, שהובאו משם, יש משקל לא קטן בדברים הניתנים והמוסתרים, ברור לכל שצורתה של גלימה לבן של ... אינה דומה לצורת הגלימה הניתן ל... אחר, כך גם כתר שניתן למי ששייך לשכבת השלמה כזאת ולא אחרת, עניבת מלחים למי שעובד בענף כזה ולא אחר ומגבעת בוקרים לחובבי גנדרנות לשמה.

 

הכול היה מקוטלג ורשום בראשה של רגינה, ומה שהיה רשום שם אינו דומה לשום רישום אחר משום ששם היה עתיד להישאר לתמיד ולא יכול היה להימחק לעולם. אבל אני זומנתי ברוב טקס אל היכל ארבעת החדרים שבקומה השנייה של בית-הביטחון ומה לי כי אלין?

 

 רגינה קיבלה את פני עם מטר פלסטיק על צווארה, פתחה את אחת ממחברותיה, השחילה עפרון מאחורי אזנה תוך שהיא מודדת אותי במבט ארוך וחקרני. ניסיתי לפרש ממנו לאן, מתי ולמי היא מקטלגת אותי ברגע זה, אבל היא נטלה מטר נוסף, מדדה פה ושם, הרטיבה את קצה חותם העיפרון בלשונה, רשמה מה שרשמה ואז אמרה לי שעלינו לגשת לרגינה השנייה.

 

"רגינה השנייה", בפיה של רגינה הג'ינג'ית, הייתה בכל יתר ימות השנה הראשונה לחלוטין. אמנם ייחוסה נעוץ אי-שם בגולה אחרת, חשובה אולי פחות, אבל היא הייתה התופרת הסלונית הראשית שלנו ויותר מכך הייתה גם הגברת הראשונה של הבמה המקומית, מקורבת לאנשי העט והמכחול המקומיים, באה בקהלם בכוס תה של ערבית, יושבת בחברתם בחדר-האוכל וממתיקה איתם דבר סוד.

 

לא תתואר הצגה של החוג הדרמטי או כל אירוע, טראגי או קומי, בו לא תהייה זו הראשונה שותפה בכירה. החיבור הזה של משחק ותפירה יצר אצלה עולם קסום שבזכותו אפשר היה להעשיר מאד את מחסן התחפושות המקומי שלנו. אלא שיחסי שתי הרגינות היו רחוקים מיחסים של שיתוף ואחווה, כשהאחת סיפקה שמלה חדשה או מעיל מהביל דאגה השנייה להניחם בתחתית הערמה שבמחסן התלבושות:

- "קודם ישתמשו בדברים המשומשים ורק אחר-כך ניתן להם את החדשים!", נהגה לומר האחת ואילו השנייה, משראתה שבגדי תפארתה נדחקים לתחתית הערמה, הייתה מסרבת לתקן תחפושות ישנות ושוקדת על תפירת בגדי יום-טוב לחגים אחרים ולחברות אחרות.

 

אבל משמחלה זו על כבודה וירדה ובאה אל שכנתה מיהרה גם זו לשתף פעולה וכך פרשו שתיהן בד משי מבריק ונוצץ עשוי פסי- פסים של כחול שחור וירוק והחלו מתייעצות זו עם זו כשהן נועצות מדי פעם את מבטן בי ובשאר הזמן מלחשות זו אל זו:
- לדעתי יהיה יפה אם נדאג לַ-בְּרוֹז'וּר!
- עדיף להוסיף פָּטְקוֹת לכיסים ולדאוג שהפֶּנְסים יהיו מלפנים.
- הקְרוֹסֶט נראה לי מאד, אולי נוסיף גם שְטיפְּקָה?
- ואל תשכחי הנַגְרים, הם הכרחיים לַקְרוֹק!

מכיוון שלא הבנתי את הנאמר הסכמתי לכל רעיונותיהן, אבל עד מהרה גיליתי שמבטי הידידות, שהתחילו את המדידה, הולכים ומתהפכים עם ניגון השפה הלא מוכרת ושאם לא אזהר בקלה כבחמורה יכולים המספריים הארוכות שבידי שתיהן לשמש למשהו אחר, כעת קלטתי שבעצם אני מיותר במקום והתוצאות שאני עלול להשיג לא יהיו טובות יותר ואפילו להיפך. לכן מיהרתי להיפרד משתי התרנגולות ונחפזתי למטלות אחרות, ששייכות למנחים מקצוענים, בתקווה שכשהחליפה תהייה מוכנה יקראו לי.

 

עברו כמה ימים מלאי תעסוקה, כתבנו ומחקנו, שיפצנו ושיפצרנו, עשינו חזרות, העלינו רעיונות נוספים וכשכל זה נראה לנו כמתאים ומוכן היינו כבר בקצה יום חמישי, ערב החג.
 נחפזתי למחסן התחפושות של רגינה הג'ינג'ית, היא לא הראתה שום שמחה בהיכנסי, מיהרה לחדר הסגור ואחרי דקותיים שלפה משם מעיל של כלום, ז'קט שהגיע בימי ההעפלה ולפי מראהו וודאי נשלח גם למחנות שבקפריסין ואולי אפילו לעתלית וללטרון התגלגל. צבעו חום דהוי, על מרפקיו פיסות עור וכיסיו בלי פָּטְקוֹת, שְטיפְּקָה או כל רמז אחר המתאים לַ-בְּרוֹז'וּר היאה לתפקידי, המכנסיים המצורפים תאמו בדיוק את אותו מראה ואותה צורה. אבל הזמן כבר לא היה בידי ואני מיהרתי עם מה שקיבלתי לחזרת הרצף האחרונה.

 

הערב עבר בהצלחה עצומה, אנשים באו אלי למחרת ושיבחו את משחקי ובמיוחד שיבחו את בגדי שהיו מתאימים כל-כך לתפקידי.

 

- "היית כמו ליצן נודד, אביון וחסר כל, המציג את מרכולתו המשובחת כשהקהל אינו יודע עד כמה החיצוניות אינה מייצגת את הפנימיות שלך," אמר לי חבר וותיק שהיה קורא נלהב של כל הרצנזיות שהופיעו בעתוני סוף השבוע בארץ.

 

אתם שואלים ודאי ומה על הכותונת המפוספסת ההיא? מי זכה לקבלה וללבשה? תשובה לכך לא זכיתי לשמוע אבל בסוד אוכל ללחוש על אוזנכם שאחרי שנים הפכה רגינה התופרת להיות גמלאית ובשעות הפנאי שלה הפליאה ליצור בובות כאותן דמויות תיאטרון שהיו מרכז עולמה. ערב אחד הוזמנתי למועדון שלנו לתערוכה של בובותיה ולפתע ראיתי על כיסא המלכות, מוגבהת מעם, בובה מלכותית, עם כתר זהוב, עטויה גלימה עשויה פסי-פסים של בד משי נוצץ, כחול, שחור וירוק.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: