לצאת מהבוץ / עמי בארי

לצאת מהבוץ

עמי בארי - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אבנר חדשי יושב בחדר-האוכל בארוחת הבוקר מלפניו מגש מלא בכל טוב. אל שולחנו מצטרפות המטפלות של המרכזון הצעיר עם כוס לבן דל-מלפפון. יותר מכל אוהבות המטפלות לקנח בחידודי לשונו וסיפוריו של אבנר.

איור מאת יעקב גוטרמן

אביעד שעדיין טרום צבא עובר עם מגש ועליו הר של סלט. "נו!" מלגלגת אחת המטפלות, "הר נפגש עם הר. הדור החדש גדולים אפילו ממך!" אבנר נועץ לאיטו מזלג ומעמיס מכל טוב ואז פולט, כאילו רק לעצמו: "נכון. נכון. מזל שאז הוא לא היה כזה בריון!" עכשיו נדרכות המטפלות ואחרי רגע תדהמה פולטת אחת מהן: "ספר, ספר! מה היה אז?" "ובכלל איזה מזל היה אז ולמה אתה רומז?" ממשיכה האחרת.אבנר לוגם מכוס הקפה, מזיז את המגש, מגרד רגע בעורף, לוקח מפית ומנגב לכלוך שלא היה ומספר:

 

"זה היה בדיוק אחרי שחזרנו מהצבא. הייתי מיועד לעבוד בפלחה, זה היה חלומי הגדול, לשבת על הג'ון-דיר ולחרוש את השטח. אבל היתה בעיה ברפת - מילואים בלתי צפויים של אחד העובדים. לא היה מי שיאכיל את העגלות, אז סידרו אותי לעבוד שם. באותו יום יצאו ילדי הגן עם סמדר הגננת לטייל בחצר. סמדר היתה בסוף ההיריון, עם בטן ענקית שקיפצה לפניה והתקשתה ללכת בקצב שבו רצו הילדים. בקצה הרפת היה בור ספיגה מיוחד שאליו היו מזרימים את המים והזבל הרטוב כדי שישקעו שם. קצת מהזבל צף ויצר שכבה דקה שנראתה כמו משטח יבש ותמים מין אשליה כזאת לאדמה שלא הייתה...", "נו! נו!" מאיצות בו המטפלות. אבל אבנר אינו ממהר:

 

"רגע, רגע ! צריך להרטיב את הגרון." הוא קם, צועד לאיטו אל עבר מכונת הקפה וחוזר עם כוס מלאה. "איפה היינו? ברפת? בטיול של הילדים?" ועכשיו כאילו נזכר וממשיך: "כןןן. אז הילדים רצים קדימה, סמדר נגררת אחריהם, ואני ליד כיור העגלות רוחץ את הדליים. ואז נדמה לי שאני שומע מישהו קורא בקול, אבל מה אכפת לי – העגלים כבר אכלו? אכלו! הרפת נקיה? נקייה! לחליבת הצהריים אני לא מסודר כבר הורדתי את המגפיים, תיכף אזרוק את החולצה לפח האשפה, אבל שוב מישהו קורא בקול. אבל מה אכפת לי מחר אני על הג'ון דיר בשדה, ומצדי שהרפת תישרף! אבל הקולות חוזרים, אני מזהה שהם של ילדים. משהו בכל זאת מציק לי. אני יוצא החוצה מסתכל לכיוון המחלוב, מסתכל לכיוון המתבן, מסתכל לשדה ורואה את הילדים ליד בור הספיגה. אני לא מבין למה אבל אני מתחיל לרוץ כמו מטורף. אבנים וקוצים נתקעים לי ברגליים אבל אני רץ. עוקף את הילדים הראשונים, עוקף את האחרים ואז אני רואה בתוך החרה עומד ילד - אביעד. הכתפיים שלו כבר לא נראות ולאט, לאט הוא הולך ושוקע, הולך ושוקע. אני תופס אותו ושולף אותו מהבוץ. גם את האחרים שהיו כמה סנטימטרים פחות ממנו. הם לא בוכים, גם אביעד לא.

 

בואו! בואו! אני לוקח אותם, מכניס את כולם לדיר העגלים, פותח צינור מים ושוטף אותם מכף רגל ועד ראש. עכשיו הם רטובים, נקיים ועדיין לא יודעים אם לבכות או לצחוק.

 

ואז מגיעה סמדר: "ילדים איפה אתם? מה זה תראו איך נרטבתם, נו טוב רק לא לבכות צריך לחזור הביתה לארוחת צהרים. מי שיגיע ראשון יקבל שתי מנות! אביעד מה אתה רץ? תמיד הוא מוכרח להיות ראשון, עוד יקרה לו פעם משהו…"

 

"נו!" לוחצות המטפלות "ואיך זה נגמר?"

 

"אתן רואות!" עונה אבנר ומצביע לעבר הר הסלט שהולך ומתחסל בשיטתיות.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: