העופרים הופכים לידידי האנגלים / אמציה רייז

|

העופרים הופכים לידידי האנגלים

אמציה רייז - עין המפרץ

איור מאת יעקב גוטרמן

 

לא תאמינו!

מהפך של חצי כדור!

איור מאת יעקב גוטרמן

זוכרים את השבת בה הגיעו "הכלניות", רכובים על הטנדרים שלהם ופשטו על כל חצר הקיבוץ?

 

בודאי זכור לכם שה"עופרים" מילאו תפקיד ראשי בהצגה על ערמת החול, ליד רפת א' ובכך מנעו את החיפוש מתחת למקרר של כדי החלב, והסליק הראשי "שלנו" נשאר מוסתר!! איש מחברי ההגנה שבקיבוץ לא נלקח למעצר בעתלית.

 

אחרי הביקור הזה הפכו החיילים האנגלים לאויב מס' אחד, אצלנו העופרים. אפילו הזיכרונות הטעימים מהשוקולד המיוחד שהיה מרכיב חשוב "במנת הברזל" ההישרדותית שלהם לא נרשם להם לזכות, הם פשוט אויב וככזה אנחנו "שונאים" אותם!

 

אז מה קרה בשבת?

פתאום מגיעים לבית הילדים הורינו, המוכרים לנו "כחבורת הביטחון". ולא סתם מגיעים אלא בהרכב מלא - יעני, משהו חשוב עומד להתרחש. הפעם הצטרף אליהם גם מונדג'ו המחנך שלנו (והמוכתר של הקיבוץ). עופרים בואו! נכנסנו לכיתה והבנו שיש סיפור חשוב!

 

שרולק, לויזק, יוזק ומרק נכנסו והחלו להסתכל סביב - כאילו יש מי שמנסה להקשיב לתדריך שלהם, מעבר לחלונות או בתוך הקירות?

 

"עופר" תקשיבו! השבת מגיעים למשחק כדורגל החיילים האנגלים מה"קמפים" השכנים. (וזאת לדעת - מעבר לנחל הנעמן הקים הצבא הבריטי מחנה ענק של מחסנים, כולל ביצורים כנגד מטוסים, הגבהת סוללות אדמה מתוחמות ומדופנות באבנים, כדי להגן על מצבורי ה... לא ידענו מה בדיוק היה שם?!)

 

חבר'ה אנחנו צריכים אתכם, כדי שתהיו המעריצים הנלהבים של הקבוצה האנגלית!

 

אנחנו?! מה פתאום? אנחנו נעודד את האנגלים "המנוולים" ולא את הנבחרת שלנו?

 

חבר'ה תקשיבו, אנחנו יודעים שאתם בעדנו. אף אחד לא יחשוב שאתם לא תהיו בעד האבות שלכם, המשחקים בנבחרת שלנו. אבל אתם מוכרחים להתחבר אל האנגלים, אתם הרי יודעים להציג הצגות!!

 

נו טוב! נניח שנצליח להציג להם להקת מעודדים מדופלמת. מה יצא לנו מזה? אתם הרי לא באתם לכאן כדי לעשות על האנגלים "אבו-עלי". או! עכשיו אתם חוזרים להיות "העופרים" במיטבם.

 

תקשיבו: אנחנו רוצים שתגיעו למצב בו אחד מהשחקנים או מלוויהם, יזמין אתכם לבקר אותם בקמפ שלהם, זה ברור?!

 

אם תצליחו ותקבלו הזמנה כזו אז... נסביר לכם מה בקשתנו!

זה כבר עניין אחר! משימה!!

 

כן. הבנו את העניין. התחלנו בשיחה ערה מה נעשה וכיצד נתחבר לשחקנים האנגלים.

בשבת בבוקר היינו במתח רב. השעון כאילו הפסיק ללכת. כל שנייה שאל אחד מהחברה נו- מה השעה?

 

ברבע לעשר כשראינו את אבא אדטו עובר את "הבית הגדול" ועל כתפו הכסא המתקפל הקבוע, ידענו- עכשיו זה מתחיל!

 

כי זאת לדעת, אבא אדטו היה האוהד מס' 1 של נבחרת עין-המפרץ. הוא לא החסיר אף משחק. ותמיד עם הכסא המתקפל שלו. היה מציב אותו במקום הקבוע מתחת לשדרת האשלים שבקצה המגרש, כדי לראות את כל המגרש, בלי שאיש יעיז להסתיר לו, לשבת לפניו או לעמוד מולו. החברים התבדחו על חשבונו. כמו שלהם יש מקום קבוע בשולחן בשיחות הקיבוץ לאבא אדטו שמור מקום קבוע במגרש.

 

אם אבא אדטו הלך, אז גם אנחנו יוצאים. נחכה לאנגלים כשיעברו את הגשר היוצא מהקיבוץ לכיוון הכביש הראשי. המגרש היה אז בצידו הדרומי של כביש הכניסה.

 

לא היה לנו מה להביא אתנו, לא ידענו אם לקבוצה האנגלית יש שם, או תלבושת מיוחדת, או סמל. וגם לא ידענו לכתוב באנגלית שלטי עידוד. החלטנו שלמשחק הראשון נופיע בידיים ריקות. אם יהיו "רבנטשים" (משחקים חוזרים) נדאג להופיע כלהקת מעודדים מקצועית.

 

נבחרת עין-המפרץ עלתה למגרש ראשונה. החברה הגיעו מהצריפים כשכל אחד מביא איתו גופיה או חולצה קצרה ונעלי עבודה. (נעלי כדורגל היו רק לבודדים שקיבלו כמתנה מהקרובים או השאילו מחברים בסביבה ועל תלבושת מסודרת איש לא חלם!).

 

חמש דקות לפני השעה 10:00 הופיעו הטנדרים מה"קמפים" עם האנגלים. הם ירדו בשמחה למגרש. וואו! כמה שחקנים? מה זה? בנבחרת שלנו היו אחד-עשר ובקושי מצאו עוד 2-3 מחליפים והם... תראו כמה... כנראה כל המחנה הגיע - מה כולם שחקני כדורגל? יואב שהתחיל באותם ימים להתאמן באנגלית, לקראת "שליחות" הוריו לאמריקה, הסביר לכולנו בביטחון של ידען גדול: מה לא ידעתם, באנגליה זה המשחק. בטח כל אחד מהם משחק באיזו קבוצה, באיזו ליגה שלא תהיה!

 

נו - אפשר להתחיל? מי יהיה השופט?

האנגלים הציעו שהשופט יהיה שלהם. פשוט יש להם כמה וכמה שופטי כדורגל מוסמכים. ולנו הרי אין ליגה ואין בודאי שופט מקצועי עם תעודה! האמת, זה גם לא היה כל-כך חשוב. חברי ו.ביטחון בודאי גם תדרכו את החבר'ה שלנו לא להיכנס באנגלים, לא לכסח, לא לפגוע חזק מדי, כדי שאפשר יהיה לטפח את "המהלך החדש"! אנחנו וחיילי ה"קמפ"- חברים!

 

על המשחק עצמו לא אספר לכם הפעם, פשוט האנגלים היו כל-כך טובים. היו להם שני קיצוניים מהירים- מה זה מהירים, אף אחד מהחבר'ה שלנו לא יכול להם. ובמרכז ההגנה היה להם "צנטרבק" ג'לובט. מה זה בריון- פחד להתקרב אליו. ושני המגינים שלהם היו שריריים וחזקים. הם בנקל נפנפו את החלוצים שלנו וכל בעיטה שלהם היתה הרחקה עד קו השש-עשר שלנו. מהר מאוד למדו האנגלים כי בשער שלנו ניצב שוער טוב אבל... הוגו היה נמוך קומה. לכדורים על הארץ ולחצי גובה, הוא הדגים להם השתטחויות ועצירות- חבל על הזמן! אבל בגובה, מה לעשות לקורה העליונה של השער הוא לא מגיע. המאמן האנגלי שהיה בודאי "מקצוען", תדרך את שחקניו בצעקות, שלא הבנו את פשרן, אבל את תנועות הידיים ראינו- גם ראינו. והוא סימן לחלוציו תבעטו גבוה- לקורה העליונה.

 

האנגלים שמעו והתחילו במטווח בעיטות. למזלנו רובן עברו מעל לשער או פגעו בקורה. עוד מעט חשבנו שהשער מהעץ מתפרק! אבל בין כל הפיקשושים היו גם כדורים שמצאו את המסגרת. והמשחק שהלך והתקדם הראה כבר על ארבע אפס בהפסקה. השו כץ שהיה יחד עם חברו צבי ר. שחקן עוד בקבוצה ברוזבדוב, נכנס פעם אחת בחלוץ המרכזי. האנגלי הצעיר לא התחשב בשחקן שעמד מולו ובעיטת פגז שפגעה לו בבטנו הוציאה אותו "מקופל לשניים" מהמגרש. וכך עם עשרה שחקנים לא היה לנבחרת "שלנו" (סליחה, אנחנו "אוהדי האנגלים" בחוץ, אבל בפנים- בלב, היינו, כמובן, בעדנו) כל סיכוי!

 

בהפסקה נכנסנו, העופרים והאמיצים שמבין "הזיתים", לעניינים. הקפנו את הנבחרת האנגלית וסימנו להם באצבעות ידינו שאנחנו בעדם! והם מה זה שחקנים, עוד לא ראינו כאלה טובים!

 

המלווים של הקבוצה והם כמובן היו רבים, עסקו בהתחלה בטיפול בשחקניהם. חדרי הלבשה- לא היו (כמובן!) והשחקנים נשכבו על הדשא וקיבלו הרפיית שרירים ושתייה מחבריהם. כשהמאמן שלהם עובר אחד אחד משחקניו ומתדרך אותו, כיצד עליו לשחק במחצית השנייה.

 

אבל כשנגמר הטיפול התפנו השחקנים והמלווים אלינו הקטנים. ניסו להצחיק אותנו בתנועות ידיים וב"עשיית פרצופים" ואנחנו קנינו את הנחמדות הזו כמוצאי שלל רב. בסופו של המשחק, אחרי שהאנגלים עשו במחצית השנייה אולי שמונה! חילופים, הם הביסו אותנו 7:0. (אפילו גול אחד לרפואה שהבקענו להם לא הוכר, בטענת "אופסייד" שפסק השופט. אנחנו לא ידענו למה?)

 

אבל... הכי חשוב - המפקד האנגלי (זה שבא עם קצונה על הכתפיים וכומתה אדומה על הראש) ניגש למונדג'ו המחנך שלנו ואמר לו באנגלית, כי הוא מזמין אותנו הילדים לבוא ולבקר אותם ב"קמפ" שלהם.

 

וואו - העידוד שלנו הצליח- העידוד שלנו השתלם!

מונדג'ו סיפר על ההזמנה לשרולק ו"ולוול" (זאב ג.) והם מחייכים בשקט, נגשו אלינו ואמרו: נבוא אליכם לקבוצת "עופר" כאשר מונדג'ו יחליט שאתם הולכים לאנגלים!!

 

ימים של מתח עברו עלינו ה"עופרים". מתי, באיזה יום, באיזה שעה? ובכלל מה נעשה שם? הרי אנחנו לא יודעים לדבר אנגלית. גם מבין ההורים שלנו, שאולי ילוו אותנו, אין דוברי אנגלית!

 

והכי חשוב- מה יבקשו מאיתנו הקטנים, כאשר נבקר ב"קמפ"???

בבוקר יום ראשון בפתח השיעור הראשון הודיע לנו מונדג'ו - מחר יום שני- אנחנו נלך אחרי שני השעורים הראשונים ל"קמפים". נראה, אולי נהיה שם עד הצהריים. אם נחזור מהר, נספיק ללמוד את השיעורים האחרונים.

 

אוף - למי יש ראש לשיעורים. אנחנו סקרנים לדעת מה ה"משימות" שהמבוגרים יבקשו מאתנו ה"עופרים".

 

בלילה כמעט אף אחד מהעופרים לא הצליח להירדם. בהתחלה הסתובבנו לקיר כמו ילדים טובים. אבל כשהמטפלת הלכה, התכנסנו בחדר-האוכל והתחלנו לנחש, מה, זה מסוכן? מה האנגלים יכולים לעשות לנו משהו?

 

לא! שטויות. בטח נקבל שוקולד קשה ממנות הברזל שלהם "ונשבור את השיניים" בניסיון לנגוס ממנו חתיכות. אבל ליותר מזה אין לנו מה לצפות!?!

 

בבוקר של יום שני הגיעו לכתה יחד מונדג'ו, שרולק, לויזק ומרק ולמרבה ההפתעה הם הביאו גם את בבה, אמא של יואב, שתהיה "המטפלת" שלנו בטיול (כי היא יודעת אנגלית!!) חבר'ה, תשימו לב, אנחנו לא רוצים שהאנגלים אחרי הביקור הראשון שלכם במחנה שלהם יחשדו בכם, שאתם "מרגלים קטנים" ולא יאפשרו לכם לבקר אצלם עוד כמה וכמה פעמים. ובטח שלא תעיזו לגעת בשום כדור, אפילו אם הוא זרוק על הארץ או הכביש. בכלל אסור לכם לקחת שום חפץ. אבל בלי חוכמות, הבהיר לנו מרק בטון קצת חמור ומפקדי כזה! אתם גם לא מציירים ולא כותבים כשאתם בתוך המחנה.

 

נו אז מה אנחנו צריכים לעשות?

להסתכל, לצלם בעיניים ולזכור מה ראיתם. כשתחזרו יהיה כאן מי שישאל אתכם שאלות ואת כל מה שראיתם וכל מה שאתם זוכרים- תספרו! אבל "דיר-באלק" אתם מספרים רק לאיש שנביא אליכם. לא לחבריכם מתומר וזית ולא להורים ולא לחברים. לכולם אתם יכולים לספר מה קיבלתם לאכול! זה מספיק!

 

וכך אחרי השיעור השני בבוקר היום השני, יצאה קבוצת "עופר" עם מונדג'ו המחנך ובבה "המטפלת" לקמפ הבריטי!!

 

את הנעמן עברנו במהירות ומשם כמאה מטרים הפרידו בינינו לבין השער עם השומר החבוש בקסדה לבנה, חגורה לבנה ורובה אמיתי!

 

את הממצאים שהבאנו לאיש ההגנה - איני יכול לספר. הרי הבטחנו זאת למבוגרים. לא חשוב שעברו כבר עשרות בשנים. מדינת ישראל קמה חיה ונושמת. את ההבטחות של ילדי קבוצת "עופר" חייבים לקיים!

 

אולי פעם, פעם, פעם יסכימו, שאפשר כבר לגלות??

 

(אמציה הצעיר שבעופרים)

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: