'הטיק-טק' המסוכן / אמציה רייז

 

"הטיק-טק" המסוכן

אמציה רייז - עין המפרץ

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך ספרו: "עלילות העופרים"

 

איור מאת יעקב גוטרמן

כילדים גדלנו בלי משחקים קנויים - האמת רק משחק אחד היה ניתן להשגה - השח-מט ואם תשאלו, מדוע? פשוט לא היה כסף. המשחקים הקנויים היו כנראה יקרים מאד (ביחס לתקציב הבילוי האישי, שחולק לחברים ב"גרושים" מועטים) אלא מה. לא צריך לקנות. לא צריך לקבל עצבים או מצב רוח. אנחנו מסתדרים נפלא עם ההמצאות שיש לנו בראש. (וראוי שנזכור - טלוויזיה בכלל לא הייתה, ואין אפשרות לראות ולחקות וברדיו יש רק תוכניות של חידונים, שאלונים ומערכונים).

 

השמועות על חידושים והמצאות, היו בעיקר בימים של אחרי החופשים. הילד שחזר מביקור אצל הדודים - לא בקיבוצים כי אלה היו בדיוק כמונו, אלא בעיר הגדולה. שם אפשר היה לראות, לשחק, להשתתף ולחזור הביתה לקיבוץ עם שלל רעיונות. שח-מט שיחקנו המון בין עצמנו, בין הקבוצות ולפעמים עם ההורים. שח-מט שיחקנו בחדר הקריאה, הוא חדר המוזיקה, לא בצריף ואפילו לא בבתים הראשונים שנבנו סביב הדשא הגדול. זה היה צריף "מפואר" יחסית למגורי החברים. ערב-ערב אחרי ארוחת הערב, היו החברים רצים לחדר הקריאה - לתפוס שולחן ולוח שח-מט. להזמין את היריב הראשון שהגיע, לטורניר של משחקים. סביב המתמודדים היינו מתגודדים ומסתכלים. לפעמים היינו מנסים להשחיל עצה, כרואים מהצד את המלכודת שנוצרה. אבל בדרך כלל רק מסתכלים. רק לחברים שהגיעו מאוחר ולא נשארו עבורם שולחנות פנויים. אפשרו להיות "קיביצרים" פעילים.

 

אבל שח-מט זה רק בערבים, או בשעות הבילוי בכיתות הלימודים. ומה עושים בשאר הזמן של בילוי אחה"צ?

 

אם לא משחקים במשחקים הגדולים כמו "גניבת הדגל" או "שבע אבנים" ואם לא מתארגנים לקרבות האזדרכת, או לקפיצות של חמש מקלות, ואם לא בא לך שוב ושוב לשחק בבלורות או בקלאס. אז צריך להמציא משחקים חדשים. כך נולד לו גם משחק "הטיק-טק". ומה הוא? אתם בודאי לא מכירים. היום משחקים אותו באופן מסודר - "הקפות".

 

"הטיק-טק" היה אלתור שלנו, לתיאור שהביא אחד הילדים, שהשתתף ב"הקפות" ולא עלה בידו להביא כדורי טניס משומשים מהעיר הגדולה. (על כדורי טניס חדשים, קנויים מהחנות. אין - מה - לדבר! זה יקר!) ניסינו להמציא משהוא דומה. בהתחלה חשבנו לבקש בקומונה. שיתפרו לנו כדור קטן מסמרטוטים. סיפרו לנו שבברזיל הרחוקה, החבר'ה מתאמנים בכדור-רגל מסמרטוטים בחופי הים שלהם - שם במרחקים. אבל כשכבר הצלחנו לארגן כדור אחד שתפרו אותו ודחסנו לתוכו סמרטוטים קרועים והוא יצא לא כל-כך עגול... התברר לנו שלהכות בו, כדי שיעוף רחוק, צריך להיות חזקים. או אולי לקוות לניסים.

 

ואז נולד הרעיון לעשות לנו פטנט. ניקח חתיכת עץ עגול, מהנגריה, או נפרק שלב אחד מהלולים של התינוקות, נחתוך אותו באורך של כ-10 ס"מ, נחדד אותה בשני קצותיה בשיפוע כמה שיותר ארוך. ואז... בעזרת הנבוט שבידנו נכה על הקצה המחודד. בעדינות ובמיומנות כך שה"טיק-טק" יקפוץ כלפי מעלה. ואז... במכה אדירה נעיף אותו - למרחקים. הילד המכה יוכל להתחיל לרוץ לתחנות, ואולי אפילו להשלים סיבוב מלא. עד שחצי הקבוצה היריבה, שהסתדרה בהגנה, תתפוס את "הטיק-טק" ותחזירו לתחנת ההתחלה. החוקים היו פשוטים. מי שנתפס רץ בין התחנות, או בתחנת ההתחלה - היה "שרוף". עליו היה לשבת ולחכות עד שיתחלפו התפקידים בין הקבוצות.

 

בהתחלה זה נראה יוצא מן הכלל. היינו מתאמנים שעות כדי לרכוש את המיומנות הדרושה להקפצת ה"טיק-טק" ואחר להצליח לפגוע בו עם הנבוט, כדי להעיפו קדימה. כמובן ככל האפשר רחוק-רחוק, כדי לאפשר לילדים בתחנות, לרוץ לתחנות הבאות. או אפילו לגמור את הסיבוב כולו.

 

אבל המשחק הזה נגמר לא טוב! לא לקחנו בחשבון שפגיעת "טיק-טק" בגוף, יכולה להיגמר רע מאד. כדור סמרטוטים הוא בדיחה. כדור טניס, לפעמים כשלא מצליחים לתפוס כואב בידיים, או מכופף אצבעות. ופגיעה בגוף בעיקר של העומדים קרוב למכה, יכולה לכאוב, אבל לא לגרום ליותר מידי בעיות. "הטיק-טק" מסתבר היה מסוכן הרבה יותר. לתפוס אותו מהאוויר זה כמעט בלתי אפשרי. והפגיעה שלו, בגוף של הילד המגן, שביקש לעצור אותו קרוב ככל האפשר ... הייתה כרוכה בהסתכנות רבה. ראשית אם הוא יפגע בך עם החוד, זה יכול לפצוע... ואם תנסה לתפוס אותו והוא יחמוק בין הידיים ויפגע בראש, זה יכול להיגמר במרפאה... ואולי אפילו בנסיעה לבית חולים בחיפה.

 

יום אחד אחרי הצהרים יצאנו לשחק "טיק-טק", על מגרש הכדור רגל ביציאה מהקיבוץ. היינו על המגרש, רק הילדים מכל קבוצות חברת הילדים. הסתדרנו בקבוצות, כמובן אחרי בחירות בין שני "החזקים" שנבחרו להיות ראשי הקבוצה. הם לפי סדר, בחרו לקבוצתם את מי שחשבו שהוא הכי טוב עבורם.

 

הבאנו כמה "טיק-טקים" (כדי שלא יפסק המשחק, אם במקרה ה"טיק-טק" יעוף לשדרת האשלים). המשחק התחיל!

 

אולי זה קרה בתורו של הילד הרביעי או החמישי. כך או כך, הקבוצה המגינה חשבה שהילד המכה הוא חלשלוש, וצריך להתקרב אליו קרוב-קרוב, כדי לתפוס מהר, "ולשרוף" את הילדים שבתחנות. אלא שלרוע המזל - הצליח לו. ה"טיק-טק" עלה יפה מהמכה המכינה, למעלה... ואז בתנועה נמרצת בגובה החזה, הוא הכה בכל כוחו. המקלון עף ישר לילד המגן, הקרוב ביותר. זה שהיה בטוח שהמכה חלשה ניסה לתפוס אותה בידיו, ו... המקל חמק ופגע בפניו. הפה שלו מיד האדים מדם. אולי גם כמה שיניים עפו ממקומם, בקיצור לא היינו מוכנים לכך. לא ידענו מה לעשות, לא ידענו איך עוצרים את הדם מהפה. מים לא היו בנמצא, כי מה פתאום שנביא מים למשחקים??

 

המשחק כמובן הופסק.

 

תהלוכת הילדים לוותה את הפצוע המיילל מהמגרש עד למרפאה (למזלנו היא הייתה קרובה למגרש). אלא שלאה האחות בשעות האלה כמובן כבר לא הייתה בעבודה. צריך היה לרוץ לקרוא לה מהצריף שלה. וכשסוף סוף היא הגיעה וראתה את הפגיעה ופסקה "צריך לעשות לו תפרים." ד"ר לזובסקי אולי נמצא בביתו במשמר-הים, אבל מי יודע? ולכן צריך לקרוא לאיזק ארצי נהג הטנדר, שייקח אותו לבית-חולים" -.

 

באותו יום החליטו המחנכים, "חפשו לכם משהו אחר, "טיק-טק" יוצא מרשימת המשחקים!"

 

לא הייתה ברירה. השארנו אמנם את כל "הטיק-טקים", אצלנו בבית הילדים, אבל... הם היו מיועדים רק לאימון בהקפצה. לימים ההקפצה נעשתה בתחרות. מי יצליח להפיל את "הטיק-טק" לעיגול קטן שסומן כמטרה. אם אי-אפשר לשחק על-באמת, לפחות נסתפק בקטנות, בנדמה-לי.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: