'התחרות הסוציאליסטית' הגדולה מכולן / אמציה רייז

"התחרות הסוציאליסטית" הגדולה מכולן

אמציה רייז - עין המפרץ

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

סיפור לפסח...

[מסיפורי קב' "עופר" שהפכה לקב' "אלומה"]

איור מאת יעקב גוטרמן

כשהגענו לגיל בית הספר התיכון התכוננו למעבר למוסד ע"ש ת.ג. מסריק, שלימים הפך למוסד "נעמן". הייתה זו שנתו השנייה של בית הספר המקומי / תיכוני. בשנתו הראשונה היה זה בי"ס קטן שמנה רק ארבע קבוצות. אנחנו היינו אמורים להיות זוג הקבוצות, המגדילות בשליש נוסף. אלא שתקציבי בנייה או שיקולים אחרים שהסתתרו מתחת לבלטות, הביאו לפריצת הדרך הגדולה. בני הקיבוצים השכנים / יריבים אוחדו לקבוצה אחת!!

 

כך מצאנו עצמנו "העופרים", מתאחדים עם קבוצת "דרור" מ"הכפר" השכן ומתאגדים ל"אלומה" אחת! ברבו! הכותרות חגגו. אבל מתחת לריגושים ולצלצולים, המאבקים נמשכו - ועוד איך נמשכו.

 

מלאכת ההשוואות, איך אצלנו ואיך אצלכם? הייתה שיחת ההפסקות ושיחת הערבים. על כל דבר קטן כגדול משווים "ומשוויצים". כשנגמרו הדברים הפשוטים להשוואה, נכנסנו למהלך יצירתי מופלא. המצאות - מה אפשר להשוות? והכול במטרה להציג יתרונות וחוזקות גדולות ונצורות - אנחנו הכי! אצלנו הכי! נכון, לפעמים נגררנו גם להקנטות והכפשות משפילות, אבל בעיקר עסקנו בהתפארויות! בלהט הויכוחים, אפשר היה לחשוב שבזכות הדיבורים - "הקיבוצים", (כל אחד שלו, כמובן!) נעשו טובים יותר, מוצלחים יותר ואידיאליסטים יותר. כן, כן, השיתופיות המירבית הייתה אחת מאמות המידה להשוואה. מה נעלה יותר? כך למשל העובדה ש"בכפר" היו יותר עצי פרי ליד בתי החברים. היו אף כאלה שהגדילו לעשות וליד ביתם היה ממש חצי בוסתן. (שאגב שימש אותנו כיעד נהדר של "סחיבות" ותעלולים). הייתה עובדה מוחצת לכך שעין-המפרץ קולקטיבי יותר ורעיוני יותר, ושמוצניק יותר, ונאמן יותר.

 

לקראת סיומו של "השליש השני" ללימודינו ב"מוסד", התקרב חג הפסח. זה היה החג, (בה' הידיעה) וכמובן גם הוא נכנס לרשימת ההשוואות. דבר ראשון להשוואה, היה אורכו של החג. אצל מי הולכים לישון מאוחר יותר? אצל מי גומרים לקרוא את ההגדה ולהציג את החד-גדיא מאוחר יותר? וכמובן, איפה רוקדים הורה סוערת וסוחפת, אחרי שמפנים את השולחנות? עד לאיחוד בקב' "אלומה", יכולנו רק להשוות לפי עדות. כל אחד על קיבוצו הוא. כעת, משעברנו לגור יחדיו "במוסד", אפשר יהיה להשוות באמת! אם חשבתם שאפשר להסתתר בבית ולנמנם עד הבוקר ורק אח"כ להשתרך למיטות במוסד ולומר שרק עכשיו - כרגע, כרגע, הפסח נגמר... אז לא - כי בתודעה מפותחת של "לבדוק דברים לאשורם" צריך היה לתכנן איך יודעים בדיוק על השעון, מתי נגמרו הריקודים והחג הסתיים!

 

באותם הימים המעבר מהקיבוץ למוסד היה מלווה במבחן אומץ לא קטן. עדיין היה מכשול לא פשוט - התעלה... בפרט בשלהי החורף כשעוד ירדו גשמים אחרונים והביצה המפורסמת לא אמרה נואש וחזרה לשלוט בשטח. אך יותר מכל הטרידו להקות התנים. אלה הסתובבו חופשי-חופשי בצידי הנעמן והתעלה וללכת לבד מהקיבוץ למוסד, היה מבחן אומץ ממשי. בימים רגילים ואפילו בערבי שבת, שבהן נשארנו עד מאוחר יחסית בבית ההורים, היינו קובעים מפגשים והולכים יחדיו. בשעות האור לפנות ערב, התנים לא העזו להתקרב לגדר הקיבוץ.

 

ברור היה שצריך יהיה לצאת "למשימת הריגול" בצוותים ולהכין ליד הפשפש (מוסתר כמובן!) את המקלות, במקרה שתן נועז יעיז להתקרב אלינו. ואחרי כל התכנון המדוקדק, כיאה למסורת ה"עופרים", לא כולם הסכימו להיות מגויסים למשימה. מה פתאום "שאני" אפסיד ריקודים בשביל ללכת עד ל"כפר" ולראות מה קורה שם? (שהרי היה ברור לכולם שסתם לבדוק במיטות במוסד, זה "לא שווה") כולנו ידענו שהתירוץ הריקודי הזה הוא מפלט נהדר, מלהודות בכך שאני לא הולך לתנים ובטוח שלא מהמוסד עד לכפר, דרך שבה כמעט לא הלכנו בלילה. אך מה לא עושים בשביל להראות להם שאצלנו הפסח הוא הכי?!

 

באותה שנה הוחלט בקיבוץ שמשנים את המקום הקבוע. הנגריה הייתה כבר קטנה מדי מלהכיל את כל החברים, הילדים והאורחים. הפור נפל על המפטמה. אחרי המלחמה הצלחנו להעביר מה"קמפים" לקיבוץ, שני האנגרים גדולים [מבני קימרון מפחים מעוגלים]. האחד שימש למחסן תערובות של הרפת. והשני הפך ללול פיטום. מבעוד מועד תוכנן, שלימי החג לא יהיה מחזור חדש של אפרוחים. את הפטימים יוציאו כמה ימים לפני החג וכך נקבל אולם גדול וריק שיהפוך פניו ויאפשר לסדר בו את הפסח הקיבוצי כהלכתו. אנחנו גויסנו למלאכת הניקוי. צריך היה להוציא את כל הלשלשת, כדי שריח הזבל לא יפגום באווירת החג.

 

להודות על האמת - זה לא בדיוק הצליח לנו. אבל למי איכפת, המקהלה לא תשיר? הקריינים לא יסלסלו בקולם? מהפסח עצמו זכורים פרטים מועטים בלבד. אך ההזדמנות הגדולה לשמוצניק צעיר, בשכבת "מצדה", לשתות ארבע, כן ארבע כוסות יין הייתה מהיתרונות הבולטים של החג. אבל... גם מנקודות החולשה שלו. שהרי הראש הכבד, כבר אחרי הכוס הראשונה, הפך למטלה מטרידה - איך נשארים ערים עד לריקודים? ובעיקר, איך אחרי חצות יוצאים למשימת הריגול? באותה שנה למרבה המזל גם השמיים השתתפו בחגיגה. בדיוק בשעה שנתן ק. פתח בסולו הנהדר "הגשם חלף הלך לו..." פתחו השמיים שעריהם. הגשם שדפק על הפחים במפטמה לא היה ליווי... אלא המנגינה הראשית עצמה... כי רק אותה שמעו!!

 

בחצות בדיוק היה תורי לצאת, בצוות הראשון, לבדוק מה קורה לשותפינו "הדרורים". במפטמה כבר עסקו בהתחלת ה'הורדה'. (צריך לזכור שקריאת ההגדה הקיבוצית, על ארבעת שעריה ושיריה הרבים ואח"כ האכילה כהלכה... סוף סוף סלט כבד קצוץ ועוף ומרק כופתאות, ארכה זמן רב). למזלי הגשם פסק. כשהגעתי לפשפש ללא שותפי לצוות, מיכה הגבוה, שלא הגיע (כנראה נרדם), לא היססתי רגע. לקחתי את הנבוט שהכינונו מבעוד מועד ופתחתי בריצה אמיצה לעבר המוסד. מבט חטוף במיטות של חדר א' וב' הוכיח לי כי הם עדיין לא סיימו - האם הם מסתתרים או רוקדים?... אין ברירה צריך היה להמשיך עד ל"כפר" ואני כבר בטוח אפסיד את התחלת ההורה... ומי יודע? אולי כשאחזור כבר ירקדו זוגות ואצטרך לשבת בצד ולהסתכל. אך משימת ההשוואה חזקה מכל! מפוחד לא מעט, עברתי את הבית האחרון של "שלהבת" ופתחתי בריצה ל"כפר". למזלי מהמוסד ל"כפר" לא הייתה תעלה בדרך. החול אפשר הליכה קלה, (יחסית לבוץ הביצתי, שהיה בין הקיבוץ שלנו למוסד).

 

כשהתקרבתי לחדר האוכל בו חגגו בקיבוץ השכן, היה המקום עדיין מואר באופן מלא. אילו לא התקרבתי, ודאי היה ניתן לחשוב שהם עדיין חוגגים. אולי עדיין מקריאים? אבל לא! הצצתי בחלון ולשמחתי לא היה גבול; נשארו באולם רק תורני החיסול!! הם גמרו לפנינו! איזה הישג מדהים! איזה ניצחון מרשים ירשם בספרי ההיסטוריה לדורי דורות. הפסח שלנו היה ארוך יותר. ולכן הוא גם הכי! יותר. ומה יהיה בשנה הבאה? מי יודע - קושיות כנראה לא יחסרו לנו עד סוף הימים.

עדכון אחרון: