עלילות 'העופרים' בבניית רפת ב' / אמציה רייז

 

עלילות "העופרים" בבניית רפת ב'

[מי נשבר קודם ומי התרסק יותר חזק? הלבנה האדומה, או הראש של "צוציק"?]

אמציה רייז - עין המפרץ

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מעשיה מימים רחוקים. הקיבוץ בראשית שנות הארבעים, אחרי "שהנקודה" עומדת בתלאות הקדחת והיתושים מביצת הנעמן.

איור מאת יעקב גוטרמן

סוף-סוף אפשר לאחד את הפלוגה, שיושבת מבודדת ונצורה מול עכו הערבית ושבטי "הגווארני" הפזורים בפינות היבשות, שבתוך מרחבי הביצות, עם הקיבוץ שהתפצל לשנים "הפלוגה" ו"הקריה".

 

אחרי כשלוש שנים אפשר כבר להביא את הקבוצות הבוגרות לנקודה. "שקד" "תומר" "עופר" ו"זית", ואלו עד שיגמרו לבנות את בתי הילדים במרכז הקיבוץ, מתנחלים בבית הקומתיים. דבר ראשון! בונים את המשק. צריך להודות... הרבה יותר חשוב לבנות את הרפת והלול, להקים את השפניה והסככות לנגריה, מסגריה, טרקטורים, ואפילו את מגדל התדלוק של הפלחה. רק בבוא יום, כשיהיה זמן, יתחילו לבנות את "החדרים" לחברים.

 

אנחנו הילדים שותפים לכל מעשה. מתנדבים לכל מבצע. מי אם לא אנחנו, יעשה את העבודה הפשוטה? לא חשוב הגיל העיקר הרצון והזמן הפנוי, שהוא "אין סופי" עבורנו. שהרי מגרשי משחקים - אין!! ההורים עובדים שעות ללא גבול... לא סופרים שעות נוספות וגם לא "בנק" שבתות. הכל מיועד למאמץ העיקרי לבנות את המשק. שיהיה פשוט מה לאכול! שיהיו מעט גרושים כדי לקנות מזון. ולכן לנו הילדים נותר זמן רב, כל אחרי הצהריים, מגמר המנוחה שהיא חובה! - כולל להסתובב לקיר ו... לישון. אנחנו מעסיקים את עצמנו במשחקים גדולים, כמו "גניבת הדגל", "מי מפחד מפטר הגדול?", "תפסוני" או במשחקים שקטים כמו קלאס ו"טיק-טק". אבל ברגע שמגיעה המשאית וצריך לעזור לפרוק, "העופרים" הם הראשונים "להריח" את הפעילות. מיד בשריקה המפורסמת שלנו, טי-טי-טי-טי-טי פעמים ברווח שלוש פעמים במהירות, מתכנסים כולם. ויאללה - לעבודה.

 

כך היה גם בהתחלת הבניה של רפת ב', האוטו של יושו, כשגמר את כל ההובלות היומיות, היה מביא אחה"צ את הלבנים האדומות מבית חרושת נעמן. יושו יודע את התרגולת, הוא מעמיד את האוטו על המקום המיועד לבניית הרפת, והולך לחפש את אורי שלו. אורי שכבר ראה שיושו נכנס "לנקודה", כך המשכנו לקרוא לקיבוץ עוד שנים מספר לאחר העלייה על הקרקע, קופץ לראות מה חדש? וכשיושו קורא לו ומראה על האוטו עמוס הלבנים האדומות. אורי כבר פותח את הכיס, שולף את המשרוקית ותוקע בכל כוחו... טו-טו-טו-טו-טו... שניים עם רווחים ושלושה רצופים, שלא יתבלבלו ו"התומרים" או "הזיתים" יחשבו שקוראים להם. הרי לפרוק את יושו זו עבודה שלנו "העופרים"!! על כך אין עוררין שהרי יושו הוא אבא של אורי?!

 

העברנו את השריקה לכל "הגנבים" שהתחבאו וכמובן לכל ה"שוטרים" שהלכו נפוחי חזה בשבילים. תוך דקות כל העופרים ללא יוצא מהכלל היו על-יד רפת ב'. יושו פותח את הדלתות מצד אחד - את העבודה הזו הוא, כמובן, עושה לבד - זה פשוט כבד וגדול מכדי שנוכל לעזור.

 

עכשיו צריך לפנות פינה אחת במשאית. בלבנים שנפרקו, לבנות ערמה קטנה על האדמה - קרוב-קרוב לאוטו. ואז מתחילה השרשרת, אחד מוסר לשני והערמה בחוץ מתחילה לגדול. ככל שמתפנה יותר מקום על המשאית, עולה עוד אחד מהחברה למעלה, כדי שתהיה גם שרשרת על האוטו וגם שרשת פורקת-מסדרת למטה. עובדים במהירות - לא נחים הרי אנחנו הכי מהירים בפריקה כזו?!

 

כשהאוטו כמעט התרוקן ונשארה רק הפינה הרחוקה ביותר, היינו כבר רובנו על המשאית ולמטה נשארו רק שלושה, הגבוהים בחבורה, שיוכלו לקבל בקלות את המסירות מהארגז. על הארגז אנחנו מסתדרים בשרשרת... פתאום - קרתה תקלה! לא ברור מי דחף ראשון, או מי מעד ראשון בשרשרת שעל האוטו, אני שעמדתי אחרון בשרשרת כדי למסור את הלבנים לאיתן הגבוה, הרגשתי פתאום דחיפה חזקה, אינני זוכר האם היה זה אורי שעמד לפני או אולי הייתה זו נורית? פשוט מהדחיפה איבדתי את שווי המשקל וטרח! נפלתי מהארגז ל... למטה.

 

נשמע קול עמום של... לבנה שנשברה! לרוע המזל נפלתי כשהראש כלפי מטה, כמעט כמו קפיצת ראש למימי בריכה. הרגשתי מכה נוראית מעל לעין וכנראה לא ראיתי דבר לכמה שניות.

 

יושו - צועק אורי, שהצליח לעצור עצמו בקצה הארגז. בוא מהר "צוציק" נפל מהאוטו למטה!! שמעתי שמשהו נשבר! יושו שישב לנוח בקבינה, לאחר יום עבודה ארוך. יצא בבהלה, הקיף את האוטו והמראה שנגלה לו, כנראה לא היה "מרנין"!

 

"צוציק", שזה אני, שוכב בעיניים עצומות ודם נוזל לו מעל לעין. "העופרים" שעל הארגז עמדו המומים. רק נורית עוד הספיקה להגיד: "זה לא אני - דחפו אותי" ואורי לא העיז לקום משכיבתו בקצה הארגז.

 

יושו לא עיבד את עשתונותיו, וצעק לשלושת העופרים שעמדו למטה, "רוצו לקרוא ללאה, האחות של הקיבוץ". ואחר ניגש אלי להפוך אותי ולראות, מה קרה.

 

הפציעה הייתה כנראה מרשימה יותר מרצינית אבל... דם זה דם. צריך לטפל בפצוע מהר. יושו מרים אותי מהארץ וצועק לאורי תוציא את המפתחות מהאוטו - אני רץ איתו למרפאה.

 

לימים סיפרו לי כי כשהגעתי למרפאה לאה קטנת הקומה הגיעה לשם במהירות מפליאה. ובעוד היא מתנשפת, החלה לעצור את הדם. ומיד חילקה הוראות: "תקראו לכספי עם העגלה צריך לנסוע מהר, מהר, לדוקטור לזובסקי במשמר הים!"

 

מאותה תקלה, נשארה לנו "העופרים" מזכרת קטנה, שלוותה אותנו בבית הילדים ובכתה במשך שנים מספר... הלבנה האדומה השבורה לשניים ולא זכתה להיכלל בקיר הלבנים האדומות של רפת ב'.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: