מבחן האומץ שהקפיץ את הקיבוץ / אמציה רייז

מבחן האומץ שהקפיץ את הקיבוץ

אמציה רייז - עין המפרץ

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

בהגיענו, קבוצת "עופר", לכיתה ה' והארץ עדיין מלקקת פצעיה ממלחמת העצמאות, עמדנו בפני המאורע המרגש בחיינו הצעירים. מאורע הנוגע רק לנו, לילדים המתבגרים ולא לאף אחד אחר!

איור מאת יעקב גוטרמן
עמדנו להיכנס לרזי החולצה הכחולה עם השרוך הלבן. כעבור חודשים של מבחנים ופעילות לילית מאומצת, באם נעמוד בציפיות נזכה להיכנס בל"ג בעומר לשכבת "נירים הצעירה", היא השכבה החדשה, של התנועה רבת הפעלים "השומר הצעיר". אך כדי להיכנס ולהיות בפנים, צריך מדריכים וכאלה אינם בנמצא בקיבוצנו. הכיתה הבוגרת - הבכירה "שקד", המבוגרת מאתנו בשלוש שנים יצאה ללמוד במוסד החינוכי של מרחביה. הקבוצה השנייה בתור "התמרים", אמנם מבוגרת מאתנו בשנתיים על-פי לוח הכיתות, אבל בגיל הרבה פחות. (מיעוט הילדים בקיבוץ המסוגר לעצמו - אילצו אותו לקבץ גילאים, בפער די ניכר של שנים, לכתה אחת וכך יצא שצעירי ה"תמרים" היו כמעט כמעט בגילם של ה"עופרים". נו אז מה? - ממרווח גיל כזה אי-אפשר למנות מדריכים שיתקבלו כדמויות חינוכיות אוטוריטריות, על-פי תפיסות "שומריות" של אותם הזמנים.

 

אחרי חיפושים ובוודאי לא מעט לבטים. מצאו לנו המבוגרים (מי מביניהם לא ברור לי עד עצם היום הזה!) פתרון!! התבשרנו כי יש לנו מדריכים! באותם ימים קלט הקיבוץ "חברת נוער". נערים שהגיעו מחו"ל אחרי השואה, או בעקבות מאמצי התנועה הציונות המסתערת על הנוער היהודי ששרד באירופה מוכת האימים.

 

לקיבוצנו הגיעה חברת נוער כזו ומתוכה גיסו עבורנו שני מדריכים, רינה ומיכה. כמעט ולא היה קשר בינינו לחברת הנוער שהייתה מבוגרת מאתנו ב-4-5 שנים. גם לאחר מכן כשנקלטה חברת נוער שנייה, מקבילה בגילה לקבוצת "שקד" בוגרי הילדים בקיבוץ. שנקראה בשם "מרד", כדי לחבור לכיתה מן המניין הקיבוצי לא בדיוק ראינו בהם שותפים לחוויות ולמשחקים. למשחקי שוטרים וגנבים או "שבע אבנים" הם לא נספרו כשייכים. אבל מיכה ורינה, שכנראה היו אנשי תנועה עוד טרם בואם לחברת הנוער בקיבוצנו, קיבלו את המשימה ברצינות רבה. ואנחנו התחלנו להעריץ את המדריכים השומריים שלנו. מאחר ושיחות בעברית צברית לא היו הצד החזק שלהם, עסקנו בפעולות, בשירים (היו לנו פנקסי שירונים, מלאי מילים לשירים רוסיים שהולחנו שם והותאמו לכאן) ובפעילות צופית. ובלילות הדבר החביב - היו טיולים קצרים, תוך האזנה והבחנה האם אלה תנים או כלבים הנובחים אלינו מבריכות הדגים. לאט לאט כשכנראה נראינו להם בשלים לעלות שלב בפעילות התנועתית התחילו "מבחני האומץ". בהתחלה היינו הולכים בזוגות או בשלשות "כדי לא לעשות בתחתונים", מול כל תן שהעז להתקרב ולרחרח את היצורים המוזרים שפתאום מסתובבים להם על "הדמפות" של בריכות הדגים. אבל לקראת ל"ג בעומר והכניסה לתנועה ולשכבה הצעירה שלה, החליטו מיכה ורינה שאפשר לארגן לנו את מבחן האומץ האמיתי והמתאים?!... יצאנו בקבוצה מלוכדת דרך המדגה והגשר הישן של הנעמן (זה ששימש אותנו לפני מלחמת העצמאות למעבר לחורשת האקליפטוסים ולמחנה של הבאהיים). אבל פנינו מזרחה, תוך שאנו עוקפים את שרידי הקמפים הבריטיים, שהיו בקצה בריכות הדגים, ומגיעים כמעט עד לכביש עכו צפת המרוחק. לפי הערכתנו היינו כבר לא רחוקים מהכפרים שנשארו ולא ברחו - "מכר" ו"ג'דידה". (אותם הכרנו בטיולינו עם מורנו הנערץ מונדג'ו) כאן עצרו מיכה ורינה והסבירו לנו את המשימה. כל אחד (לבד-לבד-לבד!!) ייצא מכאן, במרווחי זמן קצרים זה מזה. ועליכם לעבור את הבריכות לנגוע ב"תומר" האחד ומיוחד של הקיבוץ, ולהתאסף חזרה לקבוצה שומרית בקצה הלולים. וואי - איזה פחד! אבל אנחנו עושים לעצמנו גיבושים ולא מצייצים. הרי מי שיפחד ויירתע לא יתקבל לתנועה ?!? להרגשה הטובה הוסיפו לנו לידיעה, כי בסוף מחכים לנו חבריהם לנוער, עם מדורה ותפוחי אדמה צלויים.

 

יצאנו לדרך כל אחד התחיל בהליכה רגילה אבל ברגע שהתרחק מהמדריכים, התחיל בריצה - מה זה ריצה - דהירה - גלופ - שהעין לא ראתה. כעבור כשעה ואולי הרבה יותר מזה. מי שם לב?... התקבצנו ליד המדורה. הראשונים כבר גמרו לבלוע את תפוח האדמה הלוהט, כאילו היה גוש-קרח, מול החום מבפנים מההתרגשות והפחדים המוסתרים. התברר לנו כי חסר אחד!! שוב ושוב אנחנו מתפקדים והמספר לא משתנה חסר!... מי חסר? צבי! - שזכה אצלנו לכינוי חיבה "סיבחי שחור הראש" לא הגיע! מה קרה? באותם שנים כפי שקלטנו חברת נוער נקלטו בקיבוצנו וגם בקבוצת "עופר", ילדי גולה שהגיעו אלינו דרך קרוביהם ומכריהם. וצבי הגבוה והאתלט הנפלא היה אחד מהם. הביא אותו דודו החיפאי דולק אומשוייף. הוא נקלט כבן מאומץ במשפחת ארנון. ואסא בן גילו מכיתתנו היה לו כאח.

מה קרה לצבי? אולי נפל, אולי נחבל, אולי ננשך על-ידי תן? לא ידענו. רינה ומיכה שהיו מבוהלים (כנראה יותר מאתנו) החליטו להחזיר אותנו לבית-הילדים ולהזעיק את החברים הגדולים לחיפושים. כמה טרקטורים גויסו עם אורותיהם לשוטט על הדמפות של המדגה. בהדרכתו של יעקב פ. שהיה רכז המדגה ואבא של אילנה שלנו. בסוף אחרי שצבי חזר בריא ושלם לקבוצה. שמענו ממנו שהוא סתם ישב באמצע הדרך וכנראה נרדם. רעש הטרקטורים המסתובבים העיר אותו והוא המשיך לבד?! במילוי משימתו. היה לנו נח עם ההסבר.  רק לימים נודע לנו מפיו של אסא אחיו, שצבי בעצם נבהל מחבורת תנים וחיפש לעצמו מקלט בטוח בטיפוס על האנטנה של הדואר שהייתה מוצבת בקצה הצפוני מזרחי של הקמפים הבריטיים. איך הגיע לשם? לא חקרנו. האם נעורו בו זיכרונות מימים רחוקים באירופה - ימי השואה, לא העזנו לחקור.

 

העיקר שמבחן האומץ עבר בהצלחה!! וכולנו נתקבלנו לשכבת "בני מצדה" של השוה"צ, בל"ג בעומר באותה שנה!

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: