ילדי קבוצת 'עופר' בקרב הגדול על הכביש / אמציה רייז

ילדי קבוצת "עופר" בקרב הגדול על הכביש נגד פורעים משבט ה"גאוורני"

אמציה רייז - עין המפרץ

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

בימים שלפני מלחמת העצמאות היו היחסים בניינו לבין שכננו הבדווים של "גווארני", מתוחים, ולא פעם מלווים בתקריות של "תגרות קט

איור מאת יעקב גוטרמן

בעיקר היה חביב על השבאב (הנוער) של הבדווים, להציק לנוסעים שירדו בתחנות האוטובוס על כביש עכו-חיפה ועשו דרכם ברגל לקיבוץ. מרחק ההליכה לא היה גדול במיוחד, אבל לא היו לאורכו מחסות או מסתור ומאוהלי הבדווים, בעיקר אלה שישבו בינינו לבין העיר עכו, יכלו לתצפת בקלי-קלות ולהבחין מתי בא אדם בודד או חברה, שהייתה עבורם טרף מועדף.

 

באחד הימים, השתעשענו לנו בתעלה הקטנה שעברה ליד הבית הגדול ושורת הצריפים, שהוו את מגורי החברים. בקצה התעלה ליד גשר הכניסה לקבוץ, הייתה תמיד בריכה יותר רחבה ויותר עמוקה ובתוכה היינו מבלים כתחליף לבריכת-שחיה אמיתית שבאותם ימים לא הייתה בקיבוצנו. באותו יום היינו בתעלה כשלפתע שמענו צעקות, מה קרה? יצאנו בזריזות מהמים וראינו חברים רצים מכיוון הקומונה והמרפאה לעבר הגשר והשער. אליעזר נשקס הגיע בין הראשונים ושמענו אותו צועק: תעצרו לא לצאת בלי האלות. ה"גאוורני" הגיעו חמושים באבנים ומקלות. צריך להכות בהם, אבל בלי אלות הם ינצחו אותנו. אליעזר אמר ומיד פתח בריצה לעבר הבית הגדול בו שכנה ה"נוקתה" של הקיבוץ. ב"נוקתה" מותר היה להחזיק אלות מיוחדות לקפ"פ (קרב פנים אל פנים) שההגנה אימנה בו את כל החברים והחברות. תוך כדי ריצה, כשראה אותנו יוצאים מהתעלה, הוא צעק לעברנו: ילדים, תרוצו לקרוא לעובדי מחסן התבואות שיבואו לשער הקיבוץ. אבל שיבואו מהר!. מהר, נו כבר מהר! ידענו שהוא ביקש שנקרא לארטק החזק. באותם ימים נהגנו להשוות בתוכנו הילדים, את כל החברים וההשלמות ולקבוע מי הכי חזק. ארטק נחשב בעינינו כאחד החזקים של הקיבוץ. אולי בימים שהגיעו אלינו השלמות (קבוצות אימון של ההגנה והפלמ"ח) היה חזק ממנו מנחם רק - עוז, שהיה מדריך בקרבות הקפ"פ והג'יו-ג'יצ'ו, בעל התואר כ"חזק שבחזקים". אבל הפעם המחלקה של ההגנה לא הייתה בקיבוץ. היה לנו ברור, שהחברים החזקים, הם אלה שעבדו במחסן התבואות כי הם סחבו שקים מלאים אולי של 100 קילו ויותר, והם בדיוק היו נחוצים לאליעזר ולכן ביקש מאיתנו שנקרא להם מהר.

 

ילדי קבוצת עופר רק שמעו את הבקשה ופתחו בריצה, בשיא המהירות האפשרית. הגענו מתנשפים למחסן התבואות ולמזלנו ארטק היה בדיוק למטה. בקושי הצלחנו להוציא מילים מהפה. הריצה הזאת גמרה לנו את כל האוויר, אבל אילנה, שהייתה מהגדולות והמהירות שבינינו, הצליחה ללחוש ראשונה: ארטק רוצו מהר לשער. מרביצים על הכביש לחברים שירדו מהאוטובוס.

 

ארטק שמע, שמט את השק הכבד מגבו, הכניס שתי אצבעות לפיו ושרק בכל הכוח כדי שברעש של המכונה המנקה את הגרעינים ישמעו אותו כל העובדים. והתחיל לרוץ לשער. הוא רק אמר לנו: תעברו ותקראו לכולם אולי הם לא שמעו את השריקה. תגידו להם שאני כבר רצתי לשער.

 

כשהגענו לשער הקיבוץ חיכתה לנו אכזבה. לוייזק שנשאר ליד השער עצר אותנו. ילדים זה מסוכן. אתם לא יוצאים מהשער.

אבל למה לילדי "שקד" מותר?

 

אסנת לא וויתרה לו. הפספוסית הזאת חשבה שאם נתנו לאיתן, תובל והונזא לרוץ לכביש אז גם לנו יתנו.

לא הייתה ברירה וחיפשנו מה לעשות. היינו בטוחים שאם היו נותנים לנו לקחת איתנו את המקלעות שלנו וכדורי האיזדרכת, אלה שהתאמנו בהם כנשק הכי טוב במשחקים נגד קבוצות "זית" ו"תומר", היינו מנצחים גם את השבאב של ה"גווארני" הרעים.

 

הניסיונות לשכנע את לויזק, כמובן נגמרו בלא כלום. הוא הציע לנו: "אתם יודעים מה, תלכו לקרוא לחברות מהמטבח שיבואו לעזור לחובשת כי היא לבד ותהיה הרבה עבודה במרפאה".

 

לא התחשק לנו אז נידבנו רק שניים, את רמה ואורי שילכו לקרוא לחברות ואנחנו כולנו עלינו בריצה מהירה לגג של הבית הגדול. משם נוכל לראות את כל הקרב על הכביש.

 

ראינו שההתקהלות על הכביש הייתה ענקית. המכוניות שעברו וראו את ה"גווארני" זורקים אבנים נעצרו וירדו לעזור. חברי הקיבוץ, שהגיעו בריצה, התחילו בקרב הקפ"פ כשהם רודפים אחרי השבאב ולא מוותרים לאף אחד מהם.

 

הפעם הם חייבים ללמוד לקח. עד שהמשטרה והצבא האנגלי יגיעו למקום הקטטה (וזה לא יקרה אף פעם כל כך מהר) רק אנחנו לבד נעשה כאן סדר ונלמד אותם לקח.

 

האלות התנופפו באוויר. אבל מה לעשות, שבאלה אי אפשר להתגונן מול אבנים שנזרקות מרחוק. וכך קרה שכמה חברים, מהראשונים שהגיעו לעזרה, חטפו את מטר האבנים חלקם נפצעו גם בראש וגם בפנים. העזרה שלאט לאט התארגנה, כבר פרשה אלונקות וחלק מהפצועים נלקחו אל המרפאה שלנו. ראינו שבין הסוחבים את האלונקות היו גם כל ילדי קבוצת "שקד", כי הם הרי היו גדולים ונורא קינאנו בהם. חשבנו, בעצם גם אנחנו יכולים לסחוב, אם יתנו לנו לשמונה ביחד, לקחת אלונקה אחת. אבל לא היה מקום ולא זמן לכעוס כי ראינו את הפצועים עם הדם יורד מהראש והידיים והפנים. זה היה מראה מאד לא נעים. בפרט שג'ינג'י שלנו גילה כי בין השוכבים על האלונקות היה גם אבא שלו, יוזק שנפצע בראש וירד לו המון דם.

 

האלונקות הוכנסו למרפאה. מזל שהמרפאה באותם ימים הייתה הבית הראשון ליד השער. שמענו מבפנים את ההוראות של החובשת אבל אלה היו רק חצאי משפטים, שלא הבנו מהם שום דבר. אז פנינו לעבר החברים שחזרו, נכנסו להם בין הרגליים כי רצינו לשמוע מה הם מדברים ואיך הם מספרים אחד לשני חוויות מהקטטה.

קלטנו מהם שהפעם הם באמת הצליחו להכות כמה שבאבניקים והבריחו אותם למאהל שלהם שהיה ליד הנעמן.

 

כעבור ימים כבר התהלכו בינינו האגדות והצ'יזבאטים. איך יוזק של עמיר הג'ינג'י תפס נער אחד ושבר לו את הידיים כשהוא מפיל אותו בתפיסת זקיף. בעיקר הערצנו את הסיפורים על ארטק החזק שהצליח להכות אולי בעשרה זורקי אבנים. אחרים כבר הגזימו ואמרו: "עשרים "גווארנים" כבר חטפו ממנו כשניסו להכות אותו במקלות הרועים שלהם"

 

כך נגמרה לה הקטטה הגדולה, אבל השקט לא חזר לקיבוצנו.

כעבור ימים אחדים שכנענו את בבה, אמו של יואב השמן, שהייתה מהמפקדות בהגנה, ללמד גם אותנו כמה תרגילי קפ"פ בעזרת אלות שעשינו לנו מענפי האקליפטוס שבחצר.

 

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: