ילדי קבוצת 'עופר' מגלים את ספינת המעפילים / אמציה רייז

ילדי קבוצת "עופר" מגלים את ספינת המעפילים

אמציה רייז - עין המפרץ

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

[מתוך הספר: "עלילות עופרים"]

איור מאת יעקב גוטרמן

בימי החורף אהבנו ללכת לשפת הים. ראשית תמיד, תמיד, הים היה מוציא לנו "מציאות" - דברים שעבורנו היו יקרי ערך, כי הם נפלו מאוניות שהיו בדרכן לנמל חיפה ובאו מהעולם הגדול. גלי הים סחפו חלק מהפריטים שנפלו מהסיפון וגילגלו אותם עד החוף שלנו. ושנית, אם באנו בשעת בוקר מוקדמת, יכולנו לראות את מושבות השחפים והמגלנים והאנפות שבאו בלילה לישון על החולות.

 

השתדלנו להתגנב בזחילה מאחורי הדיונות עד לדיונה הכי קרובה ואז... בבת אחת היינו מתפרצים בריצה ביחד. כל הקבוצה. בצעקות קרב של אינדיאנים (אותן למדנו מהספרים על "יד-הנפץ") והתפוצצנו מהנאה שהלהקות הענקיות התרוממו בבת אחת בצפצופים ובשריקות של ציפורים ובהשמעת ציוצי צווחות, שרק מי שהצליח להתקרב אליהן, שמע מן שריקות שכאלה.

 

ושלישית, וזה אולי הכי הכי חשוב, על שפת המים הקימו האנגלים "פיליבוקס" - עמדת תצפית והגנה. מבנה קטן בן קומתיים וגג עם מעקה שאפשר יהיה לצפות ממנו לכל מרחב המפרץ - מעכו בצפון ועד חיפה והכרמל שממול, ולגלות אם בא אויב (אז לא ידענו שזה לא היה החשש שלהם מצוללות גרמניות, אלא כדי לגלות אם לא מגיעים מעפילים בספינות קטנטנות, שבדרך הזו ורק בדרך הזו יכלו לבוא באותם ימים לארץ ישראל).

 

אנחנו חיפשנו בתוך הפיליבוקס את חפיסות השוקולד האנגלי. אולי הם שכחו ונשארו, אחרי שמשמרת הלילה עזבה ונסעה לה לתחנת המשטרה בעכו, העיר הסמוכה.

 

חורף אחד שהיה קר מהרגיל, יצאנו לנו לשפת הים למבצעינו החביבים. חשבנו שאולי יתמזל מזלנו וכמו שקרה בחורף שעבר, יהיו ימים קרים, בהם המים בשלוליות ליד החוף יקפאו, יהפכו לקרח חלק, ויאפשרו לנו לטוס עליו בנעליים רגילות או סתם בהחלקה על "הטוכס" (הישבן), להתחרות בינינו מי מבין כל ילדי קבוצת "עופר" יחליק יותר רחוק.

 

אתם יודעים איזה כייף זה לרוץ בכל המהירות על החול ולזנק למשטח הקפוא תוך כדי גלישה על ה"טוכס" ולהתאמץ לדחוף בידיים כדי להחליק הכי רחוק. אבל, לפי החוקים שלנו, אסור היה להיעזר בדחיפת ידיים.

 

באותו יום חורף היה גם די מעונן ודי מפחיד כי הגשם יכול היה לחזור ולשטוף אותנו, מבלי שיהיה לנו כמובן עם מה להתכסות. מטריות כמובן לא היו לנו בכלל, ומעילים, אה, זה סתם כבד ללכת איתם כל הטיול, עדיף להירטב וחסל.

 

כשהתקרבנו לדיונות אחרי שעברנו את הדקלים והאשלים ואת מסילת הברזל (הפעם נזהרנו לא לעשות שטויות ולא למדוד אם הנעל נכנסת ברווח שבין שני פסים, כי זכרנו היטב מה קרה לנו כשאורי הכניס את הנעל ונתקע. מרוב בהלה כששמענו את הרכבת צופרת ומגיעה, צעקנו לאורי שיעזוב את הרגל, סליחה התבלבלתי, שיעזוב את הנעל בתוך הפסים ויקפוץ הצידה מהר, מהר, מהר).

 

אז כאמור, מעבר לאשלים גילינו פתאום שיש אנשים על החוף. ומישהו שלא הכרנו ניגש אלינו ובקול תקיף ומצווה אמר לנו: "ילדים, אסור לכם להתקרב לים ובכלל אני לא יודע מה אתם עושים כאן. מוטב שתחזרו מהר למקום שלכם".

אבל אנחנו מהקיבוץ אמרנו לו.

"זה לא משנה. אתם צריכים ללכת".

 

אצל ילדי קבוצת "עופר" אמירה שכזאת לא באה בחשבון. מה, יש משהו על שפת הים ואנחנו לא נראה ולא נדע?.

 

עשינו את עצמנו חוזרים והתרחקנו אל בין האשלים. כשהיינו מוסתרים נפתחה מיד מועצת הקבוצה. מה עושים? בואו נחכה עד שהאיש שעצר אותנו יחזור לשפת הים, נתחמק לדיונה הגדולה, נסתתר מאחוריה ומשם נוכל להציץ ולראות. אם אפשר יהיה, אולי נתקרב בזחילה גם לדיונה הקטנה שלפניה, שהייתה קרובה יותר לעמדה האנגלית.

 

אמרנו, ועוד לא הספקנו לגמור את המועצה שלנו, וכבר הראשונים יצאו בזחילה מהאשלים לדיונה הגדולה. לזחול זאת לא הייתה בעיה עבורנו. היינו מתורגלים בכך מהמשחקים ב"שוטרים וגנבים" ובהתגנבות ממתבן למתבן. בבית זה היה מרחק הרבה יותר גדול ובלי חולות.

 

את הקטע עד לדיונה הגדולה עברנו בשלום. האיש שעצר אותנו כנראה הלך לכיוון השני ולא חשב שילדי קבוצת "עופר" החוצפנים לא ימלאו את הפקודה ולא יחזרו לקיבוץ. כשהצצנו מעל הדיונה, גילינו פעם ראשונה את האוניה הקטנה. באמת, זו הייתה ממש סירה גדולה. אבל היא עמדה קרוב קרוב לחוף וממנה אנשים במכנסיים קצרים, הורידו אנשים עם מזוודות וסחבו אותם על הידיים עד לחוף.

 

מה זה, אולי אלה בעצם המעפילים שההורים דיברו ביניהם בחצי עברית וחצי פולנית וחצי יידיש כדי שלא נבין?

לא רצינו לדבר בקול רם כדי שלא יגלו אותנו אז שכבנו בשקט בשקט וראינו את הכל. שמענו את האנשים על החוף אומרים: "מהר, מהר, מהר, מהר" ומכוונים את כל מי שירד מהסירה לכיוון "משמר הים".

אוי, כמה רצינו להצטרף. הרי יכולנו לעזור להם לסחוב את המזוודות וללוות את הילדים הקטנים שהיו איתם. אבל ידענו שאם נתגלה שוב יסלקו אותנו מהר אולי אפילו יצעקו עלינו.

אז שכבנו על הדיונה, התאפקנו ורק הסתכלנו.

לא שמנו לב לזמן אבל כנראה שלא עברה אפילו שעה אחת וכבר לא היה אף אחד על החוף. רק הספינונת הקטנה לא זזה.

 

וואו, איזה ברוך. היא בטח עלתה על החוף כי היא התקרבה יותר מדי בלילה או נסחפה על גל גדול ועכשיו יבואו האנגלים ויתפסו אותה.

אה, חבר'ה, אין מה לדאוג, הרי לאנגלים אין עם מה להוריד אותה מהשרטון. בואו נסתלק מכאן לפני שה"כלניות" יבואו עם הג'יפים. נחזור מחר לראות אם הספינה עוד נשארה על החוף. אולי נוכל להתגנב אליה, לעלות ולראות מה יש בתוכה. בלי שנספר לאף אחד בקיבוץ, שגילינו את הסוד.

 

אכן, קבוצת "עופר" הספיקה לחזור בזחילה מהדיונה לאשלים, ומשם לפסי הרכבת ומשם בסיבוב גדול דרך הדקלים, חצינו אל הכרם של הקיבוץ ואז דרך הצריף של אחמד דולי חזרנו הביתה. כאילו שבאנו מגבעת הכלניות ולא ראינו ולא שמענו כלום ממה שהיה על הים.

 

בערב התחלקנו לקבוצות קטנות. כל אחת מהקבוצות קיבלה תפקיד - לעקוב אחרי אנשי הביטחון שלנו. על חלק מהם לא הייתה לנו בעיה כי שרולק או לויזק היו הורים לילדים בקבוצה. ועל השאר כבר מצאנו כל מיני סיפורים, איך להידבק אליהם ולהקשיב למה שהם אומרים. אולי נצליח לשמוע מהם מה הם מספרים על הסירה או על המעפילים.

 

מה גדולה הייתה האכזבה כשבערב, כשכבר רצינו לעשות הצגה למטפלת, ולישון עם הפנים לקיר, כמו ילדים טובים ירושלים, הגיע מונדז'ו, המורה שלנו, אסף את כולנו לכיתה ובקול רציני ושקט הסביר לנו שספינת המעפילים עלתה על שרטון, מול "משמר הים". האנגלים מאד נרגזים, לכן אסור לנו בשום פנים ואופן, בימים הקרובים, ללכת לשפת הים. נו, באמת. איזה גזרה שנראתה אפילו לקבוצת "עופר" מוגזמת ולא נכונה.

 

אבל מול האנגלים זאת גזרה שלא ניתנת להפרה. וכך קרה שרק כעבור ימים רבים, כשהעוצר של האנגלים על שפת הים הוסר, יכולנו ללכת לטיול אל שפת הים ולגלות שמהספינה נשאר רק שלד של עצים, ריק לגמרי. לפחות, אמרנו לעצמנו, ראינו את המעפילים שירדו ממנה והלכו מהר ל"משמר הים" ובעצם משם לא ידענו להיכן לקחו אותם.

 

ועל מה שהיה בתוך הספינה כשעזבו אותה, אנחנו לא יודעים מאומה.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: