קופסת קרן קיימת לישראל מתנפחת ומעשירה / אמציה רייז

 

קופסת קרן קיימת לישראל מתנפחת ומעשירה

אמציה רייז - עין המפרץ

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך: עלילות ה"עופרים"

 

איור מאת יעקב גוטרמן

בימיו הראשונים של הקיבוץ, עוד בטרם נוספו לו אדמות דמון ראקיק ומנשיה, חיפשו החברים מקורות פרנסה חדשים. עבודות יבוש הביצות בתל-נאחל ובתל-סאבת, הקרובות לקריות הנבנות קרוב לחיפה, כבר לא היו יכולות להוות בסיס כלכלי לישוב החקלאי, שהלך וקם על ביצות הנעמן בואכה עכו. אבל... האדמה החולית שאותה הקציבה לנו הקק"ל בסביבות "הנקודה", גם היא הייתה בלתי-אפשרית, בלשון המעטה, לחלומות חקלאיים כל-שהם. מאז האמירה המפורסמת של נציגי הישוב המאורגן, "פה לא יצמח מאומה, כשם שעל כף ידי לא תצמחנה שערות," שברו החברים את ראשם בחיפוש פיתרון. בכל זאת - הרי רצו להיות קיבוץ חקלאי ועזבו את קריית-חיים ואת רעיון הקיבוץ העירוני כדי להגשים את העליון שבערכים הציוניים! החיפושים הולידו את ההתחלות המוכרות. ראשית מעבירים את גן הירק מהקריות "לנקודה". מכשירים חלקה קטנה ביציאה המערבית צפונית של הקיבוץ, בכוון ההולך אל "גבעת הכלניות" עד לנעמן. הנחל שהאנגלים הועילו בטובם לנסות ולהסדיר לו תוואי של נחל אמיתי ולא עקלתון בלתי קבוע המשנה דרכו, בתוך הביצה הרחבה שהקיפה אותו. גן הירק שימש להגשמת כמה חלומות: ראשית – עבודה בחקלאות ושנית -מקום עבודה לחברות. "המשתלה" עדיין נשארה בקריות ויכולתה להעסיק את כל החברות שרצו להוכיח לעצמן ולחברים שהן שוות בכל, הייתה מצומצמת מאד ורק יחידות סגולה הצליחו למצוא שם את פרנסתן.

 

גן הירק היה המקום! גם חקלאות, גם עבודה פיזית קשה, גם מקום להשתזף (להישרף!!) וגם להיות יפות וחלוצות. בקיצור פתרון מושלם. אך היבולים שנתנה אדמת החול היו עלובים והיו "סחיבות" בלילה והצקות ביום מעשה ידי שבט "הגווארני" וילדיהם, להתפאר. בנוסף לעבודת החברות, שימש גן הירק כמקום הראשון - לגיוסינו כילדים. אלא שהפעם לא היה מדובר "בחינוך לעבודה". הפעם היה זה מקור לאסוף כסף לקופסת הקרן קימת. הקופסה שעמדה בצבעיה הכחולים לבנים על המדף, ליד הלוח של המורה בכיתה. בכל יום שישי בשבוע, בטקס חגיגי, בנוכחות כל ארבעת הקבוצות של חברת הילדים, מ"שקד" ועד "זית", היו פותחים אותה ומונים. כמה אספה כל קבוצה, מי הביאה הכי הרבה "גרושים" ו"מילים" ואפילו "לירות" לטובת הקרן הקיימת. לזוכים המאושרים חיכה גם פרס מקורי - "אומלט" עם סוכריות קטנות ומקשטות, לארוחת הבוקר הקרובה... ביום ראשון כמובן, כי יום שבת לא נחשב כארוחה משותפת וכזמן אחיד לכולם.

 

הראש שלנו התחיל לחפש בקדחתנות, מקורות נוספים לאיסוף הכספים. משק הילדים הקטן נועד לתת את תוצרתו, חלב עיזים וביצי תרנגולות, למטבח בית הילדים. והוא ירד מהרשימה. צריך להמציא משהו אחר וכדאי, כן כדאי מאוד, שהוא יהיה רק שלנו של ה"עופרים". אם תדענה על כך הקבוצות האחרות, לא בטוח שנצליח להשיג אותן ולהביא יותר כספים. והרי כל "גרוש" שנביא לקרן הקיימת, יהיה לטובת קנית האדמות של ארצנו. ולמטרה הזו גם אנחנו הקטנים יכולים לתרום בדיוק כמו הגדולים.

 

את הרעיון של הכלניות לא ברור מי הגה, מי המציא, מי שמע ומי הביא. אבל עובדה - נדלקנו לעניין. שמרנו בסודי סודות שלא יקדימו אותנו ה"זיתונים". מסיבות שונות הם היו מטיילים הרבה יותר מאתנו במסגרת הלימודים. מדי חורף או נכון יותר, בבוא הסתיו, הייתה הגבעה (התרוממות קלה של הקרקע בין גן הירק לביצת הנעמן), מתמלאת בכלניות. ממש ממש מול המאהל הקטן של "הגוארני" שישבו מסביב לקיבוץ כולו. כנראה חמולה אחת פרשה מהמאהל הגדול והתיישבה על גדות הנעמן. באותם ימים "הגוארני" לא היו מאוהבינו. ילדיהם השתתפו לא אחת ב"הצקות" לעובדות גן הירק. הן כנראה שגעו אותם בגופיות וב"שרוורים" [מכנסיים קצרים עם גומי] שלהן שהוו ניגוד מוחלט ומגרה מאוד, לעומת נשות השבט העוטות שמלות מכף רגל ועד ראש. החברה להגנת הטבע עוד הייתה חלום רחוק וכך גם הרעיון של פרחים מוגנים, שמורים ומיוחסים. כך שיכולנו בלי כל נקיפות מצפון ובחדווה רבה, לקטוף, לארוז בזרים קטנים, ולחפש מי ימכור לנו אות, ויביא לנו את ה"גרושים", לשלשל לקופסה.

 

בהתחלה ניסינו לשכנע את איטה, החברה הכי טובה של הורי אורי, שתעשה זאת עבורנו, במשתלה בקרית חיים. לימים, כשעברה המשתלה לקיבוץ, חשבנו שהקונים שיפקדו אותה לקנית שתילים ועציצים, יקנו גם את הפרחים. אבל זה לא הלך. כך שלא פעם אחת, נאלצנו לאסוף את הזרים שנבלו ולהשליכם לפח. איזו באסה! איזה הפסד.

 

בטיולי יום שישי, שהיו חלק ממערך השיעורים לאהבת הארץ, דרשנו בסתיו, שבוע אחרי שבוע, לטייל לגבעת הכלניות. לא ויתרנו, המצאנו תירוצים מתירוצים שונים, כדי שנצליח לקטוף כלניות מכל הצבעים... אדומות, לבנות וסגולות, ולעשות זרים יפים.

 

ילדי "גווארני" שעקבו אחרינו מעבר לנעמן, לא הבינו מה אנחנו עושים. למה אנחנו קוטפים פרחים? מי אוכל אותם? העיזים? הברווזים? הכבשים? הסוסים המועטים שהיו לנו באורוות הקיבוץ? הרי אף חיה לא צריכה אותם!!

 

לך תספר להם שזה למען הקופסה הכחולה. מכל מקום היה ברור שללכת לגבעת הכלניות לבד, בלי מבוגרים היה בלתי אפשרי. ולמעשה היה אסור בתכלית האיסור לצאת מחצר הקיבוץ.

 

פעם אחת ביום חמישי, בהקמה, ניסינו להתעלם מהאזהרה והאיסור ולצאת לקטוף ראשונים את הכלניות לזרים. חטפנו מטר של אבנים, ולא הייתה כל ברירה אלא להחזיר... אבל בגבעת החול היו מעט מדי אבנים קטנות ומתאימות... ובכלל להתעסק "במלחמה" במקום בקטיף, זה אמנם מאד מגרה אבל כלל לא מועיל לתחרות שלנו עם "התומרים" (הגדולים) וה"זיתונים" (הקטנים), לכן קיפלנו את הזנב. נותר לנו לחכות לטיול של יום המחרת, אז המטפלת והמורה כבר ישמרו עלינו "מההצקות" של ילדי "הגווארני".

 

רעיון הכלניות התפתח בהמשך לקטיף נמרץ בצד השני של הקיבוץ. בגדה המזרחית של הנעמן. מעבר לביצה של עץ התומר, מצאנו נרקיסים. איזה פרח נפלא ואיזה ריח אדיר. ובעיקר אין "גווארני" שמפריעים. כאשר האתגר היה לחצות את הביצה בלי לשקוע ובלי ללכת לאיבוד, בסבך האשלים. זו כבר הייתה הרפתקה מושלמת ובצידה - הצלחה כספית נפלאה.

 

לא היה ברור מדוע קנו נרקיסים פי כמה יותר מאשר כלניות ופרגים. אך השאלות האלה לא העסיקו את "העופרים". העיקר שנאסוף ונמכור הרבה. וביום שישי כאשר יפתחו את הקופסה הכחולה שלנו, במעמד כל חברת הילדים, מהקופסה שלנו יזרום נהר אדיר של "גרושים" ו"מילים" ואפילו "לירות" בודדות. ונוכרז כתורמים המוצלחים "לקרן הקיימת"... וגם נזכה במעדן המובטח! אומלט עם סוכריות קטנות, שבימים רגילים, היה רק נחלתם של הילדים החולים שנשארו לבד "באיזולציה".

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: