המחנה האינדיאני ממריא אל צמרות האיקליפטוסים / אמציה רייז

 

המחנה האינדיאני ממריא אל צמרות האיקליפטוסים

אמציה רייז - עין המפרץ

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך: "עלילות העופרים"

איור מאת יעקב גוטרמן

עמדנו ערב שנת הלימודים החדשה - אנחנו עולים לכתה ג'.

 

אלא שהעלייה הייתה כרוכה בבעיה. סלה מורתנו בשנתיים הראשונות, יצאה (כנראה) לחופשת לידה (באותם ימים יפים התחרו ביניהן שלוש חברות בהריון מתקדם, למי יהיה הכבוד הגדול ללדת את הילד המאה! של הקיבוץ). כך-או-כך למרות החלטות נוקשות על חופשה קצרה - ממש קצרצרה, של שלושה חודשים-או-תשעה שבועות, סלה נאלצה לוותר על התענוג להיות מורתנו בכתה ג'. והתחיל חיפושים מי יחליף? לכמה זמן? - לכמה שנים? ידענו שהמורה המיועד אלינו מונדג'ו, עדין לא גמר את הכשרתו. פלה מרכזת החינוך האגדית. לא הסכימה להתפשר על הכי טוב שאפשר! (ולא בגלל שבנה ע. היה אצלנו בכתה). היחיד שיכול היה לקפוץ לתפקיד היה יוז'ק (יוסף). אלא שגם ליוז'ק הייתה בעיה, בנו א. גם הוא היה שייך ל"עופרים". ולפי העקרונות של התנועה - הקובעת הלכות בכל דבר ודבר, לא חינוכי שאבא יהיה המורה/מחנך של בנו. גם סבב/חילופים בין המורים היה בעייתי. לבסוף כנראה אחרי הרבה שעות ושיחות בועדת חינוך, הוחלט לשנה אחת, כן, לשנה אחת בלבד, להציב את יו'זק כמחנך ב"עופרים".

 

המבצע הראשון שיוז'ק ארגן אותנו לתוכו, היה החלפת השמות הפולניים לשמות עבריים. באותו זמן פעלה בקיבוץ ועדת שלושה. שישבה על המדוכה והציעה לחברים להחליף את שמם הפרטי ובעיקר את שם משפחתם לשם בעברית!

 

כמה חברים הצליחה הועדה לשכנע? זה עד היום נעלם, שלא סוכם ולא נמנה. אבל יוז'ק אמר ועשה. הוא זכר לנו את מעשה השובבות, במרד נגד התרד. תארו לעצמכם את ילדי "העופרים" מעיזים להיכנס עם שלטים שעליהם התנוססה הסיסמה: מרד-מרד-נגד התרד! וכך בתהלוכה אנחנו מתפרצים, בארוחת צהריים, לצריף חדר-האוכל של החברים, מסתדרים בשורה מול השולחנות, מניפים ידיים למעלה-למעלה ולוחשים (כן, היינו כנראה קצת מפוחדים!) מרד-מרד-נגד התרד!

 

יוז'ק החליט למנף את הצלחת התרד לעניין השמות. כתב לנו על הלוח את שמות הורינו הלועזיים/פולניים. והציע שנכנס לחדר האוכל עם שלטים (כמו פעם) ועליהם פשוט הצעות ל"ההחלפות" יוז'ק=יוסף, גליגזליגר=גולן וכו'...

 

אנחנו בהתלהבות נגשנו למבצע והפעם חזרנו מחדר-האוכל של המבוגרים, מלאי שמחה - לא העיפו אותנו, לא נזפו בנו ואפילו חלק מההורים חייכו ומחאו כפיים. "העופרים" הקטנים הוכיחו לכולם, 'הם לא - מפחדים.'

 

אז אם לא מפחדים, אפשר לשנות את תוכנית הנושאים המיועדים לכתה ג' ולהתחיל את השנה בנושא "האינדיאנים". מה ביקשו הוגי התוכנית הלימודית להשיג, בשילוב הנושא על האינדיאנים - קשה לדעת. אולי בגלל הרצון ללמוד על האחרים, ולא רק על היהודים? אולי בגלל הרצון להחדיר לנו הקטנים את המושג "אחוות-עמים"... זה שהיה כתוב כאחת ממטבעות הלשון, בעיתון היומי. ולהתעסק עם השכנים, זה כנראה היה בעייתי. מה יסבירו לנו אם נשאל - למה הלכו תושבי מנשיה ראקיק וכפרים נוספים אחרי המלחמה? ואנחנו קיבלנו שטחי מטעים ופלחה ומדגה שנקראו על שמם?!

 

בקיצור - אינדיאנים זה רחוק. אינדיאנים זה מרתק. אינדיאנים הם לוחמים אמיצים. אינדיאנים הם אנשי הטבע ויודעים לחיות בתוכו. כל מה שצריך בשביל לתת דוגמה לילדים צעירים. בפרט כשבאותן שנים גם התפרסמו הספרים של קארל מאי. על וינטו והגיבורים המשונים של השבטים הרחוקים. אפשר היה גם להמציא עליהם סיפורים משלימים. בלי לחשוש שיחשבו שזו סתם המצאה, שלא הייתה ולא נבראה.

 

המשימה הראשונה בנושא האינדיאנים הייתה קשה מאד. בתוך "הנקודה" לא היו לנו יערות. אפילו לא עצים גבוהים בחורשה הקטנה, עוד לא היו בנמצא. איך אפשר ללמוד על האינדיאנים בלי להקים "ויגווגים", וללמוד לחיות בחיק הטבע, לא שעה או שעתיים. לא יום או יומיים, אלא ממש-ממש לאורך כל הנושא. אפילו מקום מתאים להחליף את הכתה בישיבה ללמידה, היה קשה לאתר. אבל... אתם מכירים את "העופרים". אם יש משימה, לא מוותרים! ישבנו במועצת הקבוצה, בזמן ההשכבה. והתחלנו לפנטז. איפה נקים את "המחנה" שלנו? בסוף דיון עם צעקות והצעות ופסילות ותשבחות נתקבלה ההחלטה! נעשה מחנה אינדיאני על העצים. אמנם זה לא "ויגוום" אינדיאני קלאסי, אבל גם הם בטח חיו בחלקם, מוסתרים בג'ונגלים שלהם על העצים. ויש לזה גם יתרונות לא מעטים. לא מתגלים לשבטים האחרים. לא מותקפים על-ידי החיות הרעות. ובמציאות שלנו אפילו לא מאפשרים להורים להתערב ולעשות ביקורים מפריעים באמצע המשחקים.

 

המקום היחיד שהתאים לרעיון, היה השדרה של האיקליפטוסים, שנטעו כסימון הגדר של הנקודה. בצד המזרחי ואחרי כשמונה שנים, כשאנחנו הגענו לכתה ג', הם היו כבר מספיק גבוהים כדי לנסות ולבנות עליהם, מסנדות וחבלים משטחים לישיבה. ואולי אפילו - אם יסכימו לנו- להישאר שם בלילה לשינה.

 

התחלנו במרץ אדיר להכין לנו את שלושת המשטחים. על עצים קרובים זה לזה, אך בעיקר שיהיה מקום לכל ארבע-עשר "העופרים". להיעלם מהקידמה ולהיות שבט אינדיאני לדוגמה.

היו להגשמת הרעיון כמה "מוקשים", שהצריכו מחשבה והמצאה, למשל: איך מאפשרים לאינדיאנים לעשות פיפי? מילא ביום, זה לא קונץ, יורדים והולכים לשירותים. פשוט אומרים פוס! לכמה דקות מפסיקים להיות אינדיאני, ואחר-כך חוזרים. אבל מה עושים בלילה? לבנים אין בעיה. הם שולפים ומשתינים מהרחבה - ממרומים אל הקרקע. אבל הבנות, אם הן תצטרכנה לרדת בלילה לשירותים? זו בעיה. כי כדי להגן על המחנה. כדי לא לאפשר לשבטים אחרים לעלות. או לחיות רעות להסתובב תחתנו רעבות, אי-אפשר לרדת סתם כך באמצע הלילה - כמו ביום.

 

ויותר מזאת - העופרים החליטו שאין סולם מסנדות - זה מסוכן ולא מוגן. יש רק סולם מחבלים שבלילה מעלים אותו למעלה וזהו-זה!

 

וסולם חבלים שלא קשור לאדמה - זה די מפחיד לרדת ולהתנדנד. מילא ביום עוד רואים, אבל בלילה בחושך? אפילו האינדיאנים האמיתיים היו בוודאי מפחדים!

 

על דבר אחד לא חשבנו. בעצם לא יכולנו לחשוב כאשר גרנו וישנו בבית הילדים, במרכז "המחנה". על מה? על התנים. מילא סולם החבלים זו בעיה שאפשר להיעזר בפתרונה בעזרת פנסים (למרות שבאמת באמת ידענו שלאינדיאנים היו רק אבוקות ולא היו פנסים) אבל לחיות, מרדת החשכה, על המשטח בקצה המזרחי של הקיבוץ לשמוע את להקות התנים, שיצאו מהביצה ומהאשלים ליד הנעמן כשהן מתקרבות לקיבוץ, מחפשות אולי את התרנגולות בלולים. (שהיו גם הם בצד המזרחי, קרוב-קרוב לשדרת האיקליפטוסים "שלנו").ומייללים, זה היה מפחיד! בערב הראשון כשהחלטנו להישאר "במחנה", אחרי שעה של התקפה לילית-תנית שכזו, החלטנו - פוס! חוזרים לבית הילדים. נחשוב מה לעשות מחר? מה להכין להגנה? איך אפשר לסלק את הלהקות המתקרבות אל השדרה?

 

ירדנו לאט לאט בשלושת סולמות החבלים, והבטחנו אחד לשני שהראשונים שיורדים מחכים לאחרונים. קבוצה זה קבוצה. אצל "העופרים" זה היה מובן. כולם עוזרים אף אחד לא בורח! אלא שהחלטה לחוד ותקלה לחוד.

 

כשירדנו והגענו רובנו לקרקע הבטוחה. אמר מישהו, זהו! כולם למטה. הולכים הביתה.

בבית דבר ראשון התיישבנו לטקס עצה. מה ואיך לעשות? אלא שאז גילינו. חסר לנו אחד. אני כבר לא זוכר מי זה או זו הייתה. אבל בטוח שאחד מ"העופרים" חסר! התחילו ההשערות, אולי הוא התמלא פחד והלך לצריף של ההורים? רק אחרי שעה לפחות, החלטנו אין-ברירה. חוזרים לאיקליפטוסים "למחנה" וצועקים! ובאמת, מ' הגבוה, שנשאר לרדת אחרון, חשב לרגע שכבר הסתלקנו והחליט שזה מפחיד-נורא לרדת לבד. ומה אם התנים יעברו את הגדר? ומה אם תן אחד לא רק יילל אלא גם... ונשאר רועד למעלה - כאן אמנם שומעים, אבל התנים לא יכולים לעשות לך מאומה.

 

את השמחה שלנו שהצלחנו להציל את מ., מלילה על המשטח האינדיאני שלנו - קשה לתאר. באותו הלילה החלטנו - מוותרים על השינה במחנה. נישן במיטותינו ונחלום על האינדיאנים כל מה שנרצה. בבוקר נמשיך לשחק כאינדיאנים אמיצים, המטפסים על העצים ומסתדרים בטבע. בלי בתים ובלי מיטות ובלי מטפלות ובלי...

 

העיקר שאת נושא האינדיאנים למדנו בהצלחה. - עובדה! עד היום אנחנו זוכרים אותו בגאווה רבה!!

 

אגב אגלה לכם סוד - בזמן הנושא הזה, קיבלתי את אחד משמות הכינוי שלי, שהלך איתי בקבוצה עוד שנים רבות. כינו אותי "יפיוור"... כשם היללה האינדיאנית של וינטו, או מי שהוא אחר מאנשיו.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: