התור לנסיעות לאכול גלידה! / אמציה רייז

 

התור לנסיעות לאכול גלידה!

אמציה רייז - עין המפרץ

איור מאת יעקב גוטרמן

 

[מתוך: עלילות העופרים]

איור מאת יעקב גוטרמן

מה זה תור לגלידה?

ולמה זה קשור לנסיעה?

מה, לא היה בקיבוץ מינימרקט עם גלידות?

מה אתם חושבים לכם?

גם כל-בו וגם דוכן בבריכה לא היו?!

כן - כשהיינו ילדים, הם לא היו!!

 

גלידה הייתה הפרס לילדים שנסעו לרופא השיניים, או סתם לרופא בעיר הסמוכה. גלידה הייתה חלום! חלום רחוק ומתוק שזכינו לממשו לעיתים נדירות. אבל... הייתה פריצה אחת ששברה את המחסום. אמנם לא כולנו בבת-אחת. לא כל הקבוצה ואפילו לא מקצתה, אלא אחד-אחד-אחד.

 

ובמה דברים אמורים?

 

את חלב הפרות צריך לחלוב מדי יום. נו זו לא חוכמה גדולה. את זה יודע כל צוציק בקיבוץ. לא סתם לחלוב, אלא לחלוב שלוש פעמים ביום. אז מה הבעיה?

 

כן, הייתה בעיה. בימים שבהם חלבו בידיים לדלי ומהדלי העבירו את החלב לכד ואת הכד, כדי שהחלב לא יתקלקל, הכניסו למקרר שעמד בקצה הרפת. אחרי ש'עגלון הבית' לקח את מנת החלב היומית, למטבח הגדול ולמחלבה המקומית, האוטו של אבא של אורי, היה לוקח מדי יום את כל כדי החלב, לתנובה!!

 

חלב שלא נלקח בזמן - נשפך! פשוט וחלק. זה היה 'מקרר מים' שהספיק לקרר את כל הכדים רק לשעות בודדות. חלב שנחלב בערב הקודם ועמד לילה שלם במקרר, בקושי, בקושי הגיע לתנובה בצהרי יום המחרת, כשהוא כמעט מקולקל!

 

אבל מה עושים בשבת? תנובה לא עבדה בשבתות! פשוט לא עבדה. הקיבוץ צריך היה להסתדר עם כמות כפולה של חלב הפרות והכבשים, לבד!

 

בימים שהיו מעט פרות ומעט חלב, זה היה פתרון אפשרי. אבל כאשר הענף גדל, נבנתה רפת נוספת ומספר החולבות גדל והייתה לענף השני בחשיבותו, אחרי הפלחה, מה עושים!? לעבד את כל החלב של ליל שבת ובוקר-צהריים של יום השבת, היה מעבר ליכולת המחלבה הקטנטונת שלנו. אפילו ששאנדה לא עשתה חשבון ועבדה כל שבת, כדי לפסטר ולגבֵּן וליצור חמאה שמנה. היה צריך למצוא פתרון כלכלי לשפע החלב שקיבלנו מהפרות. מה עוד ובקיבוץ הגליצאי שלנו, לא כל-כך אהבו את השיטה, שהייתה נהוגה בחלק מהקיבוצים, לייצר הרבה חמאה, ולהגיש אותה חופשי-חופשי בקערות גדולות. בארוחת הבוקר, בארוחת הארבע עם הלחם והריבה, בארוחת הערב.

 

בקיצור הרפתנים והגזבר וה'בא-כח' ומי לא? התחילו לחפש מוצא, ומצאו!! את הפתרון הזה צריך היה לשמור בסוד!! שהרי באותם ימים היינו "נאמני תנובה". לכל אורך הדרך! ומי יעז לשווק תוצרת חקלאית שלו בדרך עוקפת תנובה?

 

ומה היה הסוד? בגליל המערבי בעיר "הייקית" נהריה, הקימה משפחת שטראוס מחלבה פרטית! והיא הייתה המושיע של רפתני האזור.

 

מדי שבת היה נשלחים כדי החלב לנהריה. הטנדר עם הנהג התורן, או שהרפתנים היו מקבלים טרקטור גלגלים, בצהרים בגמר החליבה, או לפעמים גם אחרי חליבת הבוקר, היו יוצאים לדרך. לעקוף את עכו לא הייתה בעיה. שהרי היציאה הצפונית מהקיבוץ לחורשת האקליפטוסים, על גשר הישן של הנעמן, הייתה עניין פשוט. הבעיה הייתה בהמשך הדרך בין עכו לנהריה. במעבר בכפר "סמריה" חיכו לנו בשבתות "השבאב", צעירי הכפר, וכאשר נסעת לבד (לא בשיירה) הייתה סכנה! ועוד איזה סכנה! אמנם לא ירו עלינו, אבל גם מטר של אבנים לא היה מהנעימים ביותר.

 

אז מה כל זה שייך לתור שלנו "העופרים" ובהמשך הצוציקים מ"זית", ועוד ועוד דורות של ילדים... זה התחיל כשהנהגים התורנים על הטנדר בשבתות, היו ההורים שלנו. בעצם הם לא התכוונו לגלידה. הם פשוט לקחו את בניהם לטיול של שבת. ללוות אותם לנהריה. וכאן חכתה להם ההפתעה המרעישה, המתוקה-מתוקה! אימא של מיכאל שטראוס, החליטה לפנק את ילדי הקיבוץ, כשבאנו לביתם עם הטנדר (או הטרקטור) עמוס בכדי החלב. כאשר שחקנו עם ילדיה עד שיפרקו את הכדים, ישפכו למיכלים, ירחצו ויסדרו על הטנדר החוזר לקיבוץ... היא הייתה מכינה גביע גלידה גדול. מה זה גדול? ענקי, במושגים שלנו. בתוכו שלושה - כן שלושה כדורי גלידה, מכל שלושת הצבעים, ומכבדת בהם אותנו, השותפים למשחקים הקצרים, שלפעמים גם התארכו לשעה תמימה.

 

כשהבנים הזוכים סיפרו לנו, חבריהם לקבוצה, על הגלידה הזו. הסתדר מיד התור הקיבוצי על פי עקרון "השוויון" המהולל. כך כולנו זכינו. כל אחד בתורו התלווה לנסיעות השבת עם החלב וחזר מאושר - הוא אכל גלידה!

 

את הסוד המסחרי של שטראוס לא גילינו לאף-אחד עד... היום!

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: