פעלולי 'העופרים' בהליכה אל הגלים / אמציה רייז

פעלולי "העופרים" בהליכה אל הגלים

אמציה רייז - עין המפרץ

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

לים הולכים בקיץ!

איור מאת יעקב גוטרמן

כך חשבו וחושבים מרבית האנשים. אבל אצלנו העופרים, המוסכמה הזו כלל וכלל לא נחשבה. אנחנו דווקא אהבנו את הטיולים לדיונות ולשפת הים, גם בימי החורף הקרים.

אתם בודאי תוהים - אה! מה קרה להם, לילדים המופ...

 

אז דעו לכם! בחורף יש המון דברים מעניינים - דווקא על שפת הים! (לפעמים גם במסתורי הדיונות שבין הכביש לעכו ושפת הים). ראשית כל, הגלים מוציאים מהים אוצרות נהדרים. הקרבה לנמל חיפה השוקק פעילות הכוללת עגינת אוניות המחכות בתור להיכנס לרציפים מביאה המון חפצים שנזרקים, נעלמים, נופלים מהאוניות לים ומהים בעזרת הגלים חלקם נפלטים ומגיעים לחוף.

 

לעבור בשעות הבוקר בין הצדפים, הסרטנים ושאר בעלי החיים המופלאים ולמצוא "מציאות" היה מקצוע! ממש-ממש ליקוט של אגדות וסיפורים. אמנם "בקבוקים עם מכתבים" לא כל-כך בנקל מוצאים. אבל המגוון האדיר של הממצאים המוזרים, סיפק את כולנו - העופרים. ולכן גם בימי החורף ואפילו ברדת הגשמים לא נרתענו והיינו, לפחות, פעם בשבוע הולכים. חוצים את הכביש, עוברים את "משמר הים", חוצים את מסילת הברזל שהובילה מחיפה לצור ולבנון ומסתערים על הדיונות עד לשפת הים.

 

דבר אחד חשוב לדעת, בחורף הבטחנו למורה ולמטפלת שאנחנו לא נכנסים למים - לא צריך לדאוג. לכן לפעמים, ככל שהתבגרנו, הסכימו לנו לצאת למבצע החיפושים בלי ליווי מבוגרים, או הורה תורן.

 

על טיול אחד כזה אספר כאן בכתובים (והשאר יבוא בהמשך, בבוא הימים) החורף הזה היה קר במיוחד. הפולנים שלנו צחקו עלינו הקטנים. כי לא הכרנו שלג ויערות קפואים. אבל בשבילנו, הכפור בלילות והשלג שירד הפעם, אפילו אצלנו בחצר הקיבוץ, היו אטרקציה במלוא המובנים. לא זכור לי מי הגה את הרעיון לצאת לים דווקא אחרי לילה קפוא כשהשלוליות השטוחות ברחבי הקיבוץ קפאו ומעטה דק של קרח כיסה את פניהן.

 

אצל "העופרים" אין היסוסים, זורקים רעיון ומיד מתלבשים ומבצעים! בגדים חמים לא צריך, נתחמם בהליכה.

מטריות - מי מכיר דבר כזה? ובכלל שירד לו הגשם ונלך רטובים. הודענו למרים המטפלת שאנחנו הולכים ואין ויכוחים! נחזור מהר ונשמור על הכללים, למים לא נכנסים!!

 

את המסלול לים הכרנו היטב ובעצם לא הייתה בעיה. שום דבר לא הסתיר לנו את היעד ושום מכשול לא מחכה לנו בדרך.

את הכביש (אז עדיין כביש צר, בלבד!) עברנו בזריזות. בכביש למשמר הים כבר הלכנו בחצי ריצה, רוצים להספיק ולמהר ולהגיע. (כאילו שמישהו יחטוף לנו את הממצאים שנזרקו על-ידי הגלים הסוערים). בים שלנו, היו ימים בהם עלו הגלים, ועוד איזה גלים, ענקיים! למרות המפרץ הגדול, שבין עכו לחיפה.

 

כאשר התקרבנו לפילבוקס הניצב על שפת המים, נשארנו לפתע תקועים ומשתאים? מה זה, "חזון תעתועים? מה יש לפני הים? רצועה ארוכה ודי רחבה של... משטח מבריק, חצצה בין החול למים. מה קורה פה? אף פעם לא היה כדבר הזה?!

 

הסקרנות גברה על המעצורים, ופתחנו בריצת דהרה לעבר המחזה המוזר. כשהגענו אל קצהו התברר לנו העניין. שלולית גדולה שהתנתקה מקו המים של החוף קפאה בלילה והפכה למשטח של קרח! לא תאמינו, משטח של קרח ארוך ורחב דיו ואולי אפילו לא שביר?! זהירות, לא לעלות עליו סתם!

 

כולנו היינו בוגרי הספר "מחלקיים של כסף" (מהספרים האהובים עלינו באותם ימים) וכל התובנות של זוג הילדים שזכה בתחרויות אשר תוארו בספר, צצו בראשינו כאילו הן חוויות שכבר חווינו אותן.

 

אז מה עושים? חברה יש לי רעיון זעק אחד העופרים. נו מה? בואו נתגלש על הקרח. כמו שאנחנו מתגלשים על "הטוסיק" במקלחת הגדולים. אבל אין לנו סבון למרוח את הישבנים, כדי שנחליק לכל רוחב המקלחת החדשה. כי זאת חשוב שתדעו. פעם בשבוע היינו מקבלים בתורנות של שעה לקבוצה, את המקלחת של הגדולים. להתרחץ כהלכה ולחפוף את הראשים, ולהוציא את כל הלכלוכים מאזניים - שפשוף לקראת שבת. הזדמנות זאת נוצלה על-ידינו לתחרויות החלקה לרוחב "הטושים". עד שיגיע תורו של כל אחד לטיפולה של המטפלת.

 

מה עושים? מה הבעיה? בואו נוריד נעלים נוריד את הבגדים (כדי שיהיה לנו מה ללבוש בדרך חזרה!) וננסה להחליק רק... בתחתונים..  (אחר-כך כבר נמצא איך לסחוב אותם רטובים הביתה).

 

אצל העופרים אומרים- ועושים!

בואו נעשה ערמה של כל הבגדים במקום אחד. ואז רק אחד יצטרך להישאר לשמור והשאר קדימה להחלקות על הקרח!

מתפשטים - קצת קר! אבל ההתרגשות והציפייה למה שיקרה, מאפילה על כל ההיסוסים. מורידים מכנסים, תורידו גם חולצות וגופיות - על תהיו טיפשים! אם תתחלקו ותפלו שיהיה במה להתנגב!

 

הורדנו את הכל. בנים ובנות. כן, כן, הבנות שלנו לא היו ביישניות. בכלל התקלחנו יחד, ישנו בחדרים משותפים - אנחנו לא מתביישים!

 

תארו לכם את המחזה. בתחתונים בלבד, עלינו בזהירות על משטח הקרח. בהתחלה מחשש שהוא שביר, החלטנו להחליק רק בישיבה. דוחפים בידיים מרימים את הרגליים (למנוע חיכוך מיותר!) והיידה! מ-ח-לי-קים!

זה עובד, זה מצליח, זה נהדר!

 

אחרי כמה דקות של החלקה לכל כיוון אפשרי. החלטנו לארגן "אולימפיאדת חורף". קודם מודדים מי בתנופה אחת מחליק הכי רחוק?

אחר-כך עברנו להחלקה זה כנגד זה.

אני מציע בנים- נגד-בנות.

מוסכם!

 

התייצבנו משני צדי משטח ההחלקה המאולתר. שהיה בערך כ-30 מטר אורך מצד לצד. התחילו - כמובן הויכוחים - איך מתחרים?

 

לבסוף סוכם יוצאים זוג כנגד זוג בתורות משלבים ידיים על החזה כמו בקרב תרנגולים (אותו שיחקנו בבית בקפיצות על רגל אחת) ומשתדלים לנגח זה את זה. ומה בודקים? כמובן מי נהדף אחורה והועף עד לקצה המשטח?

ייללה - מתחילים!

 

איני זוכר לפרטים את הזוגות שהסתדרו ובוודאי לא אוכל לספר לכם את המנצחים בדו-קרבות המשונים הללו, אבל... חוויה אחת בכל זאת לא מרפה ומדי פעם צפה ועולה.

 

באותם ימים עדיין לא היו הבדלים פיזיים בין הבנים לבנות. פה ושם כבר התחילו לצמח בליטות קטנות אצל הבנות "המפותחות"..  אבל זה לא היה נחשב לגורם שיסיט את המחשבה והריכוז מהתחרות האמורה.

 

למעט ע. - ילדה שובבה די עגלגלה (שהגיעה אלינו בקבוצת ילדי הגולה) שהקדימה להבשיל ו'עופריה' צמחו קדימה בגאווה. והיא נהנית ממעמדה, ללא חשש לחשוף את ייחודה. לא בבית, לא בחדר, לא במקלחת ובודאי לא הפעם על משטח ההחלקה. אבל...

 

הפעם הזאת בשמש הבוהקת על משטח הקרח המאולתר נראתה ע. משהו שונה, נדמה כאילו שמחה להבליט חזה ולזקור פטמות זעירות ולהראות לכולנו מה היא  - ומה צימח לה מלפנים!

 

כששילבנו ידיים לפני החזה  - כמו "בתרנגולים" הסתתרו 'עופריה' של ע. מאחרי ידיים שמנמנות ורק פה ושם הם בצבצו.

 

אני חושב שמשהו שהתרחש תפס את עיני, לא הבנתי מה פשרו? משום מה ע. בחר להיות כל פעם מחדש בן זוגה לתחרות של ע. היפה. שצמתה העבותה התנפנפה מאחוריה כזנב סוס מורם, בשעה ששעטה על ישבנה להתנגש בע.

 

ככל שהתלהטה התחרות וההעפות בידיים משולבות נעשו בנחישות ובעוצמה הולכת וגוברת. וזאת כדי להשלים את המשימה ולדחוק את היריב/ה לקצה המשטח. הבנו שכדאי לשנות כללים ולהמציא חוקים חדשים.

 

לימים סיפר לי ע. (בחברות טובה) כי הוא היה זה שהציע את התחרות הבאה. נעמדים/יושבים משני צדי המשטח עושים ארבעה צעדי ריצה (זהירים) ומקבלים תנופה כדי להחליק אחד כנגד השני. אלא שהפעם צריך להחליק בידיים פרושות לצדדים בגובה הכתפיים. מבלי להזיזם, להעלותם או להורידם. וכך מחליקים ומנסים לפגוע זה בכף ידה של זו. אם מצליחים ומחיאת הכפיים הנפגשות נשמעת כהלכה, הזוג זוכה בנקודה. מה הניע את ע. להמציא צורת תחרות שכזו?

 

ע. סיפר לי כי חשק לראות היטב ומקרוב את 'עופריה' של ע. השמנמנה. וכך כשהחליק מולה תמיד פספס את כף ידה. משום מה נגע לה בחזה בהנאה רבה. אלא שלנערנו המתבגר לא היה מושג מה יעולל לו התעלול הזה?

 

לפתע הוא הרגיש שה'בולבול' שלו מתרומם בתוך התחתונים ומזדקף כאילו מבקש ל... מה זה, מה קורה פה?

ע. החליט להתחכם. לא לקום שלא יראו לו את הבליטה.

הייתה לו רק בעיה קטנה איך קמים כאשר תורך לרוץ לקראת הגלישה הבאה? האם לוותר על התענוג לפגוש את בת זוגך, הגולשת בידיים פרושות ובחזה זקור קדימה, המבליט את "עופריה" המצמחים. או לא! זה לא בא בחשבון!

 

ע. חשב כי אם יקום רק כאשר יגיע תורו. כבר יירגע "הבולבול" ולא ימנע ממנו לחזור על אותו תרגיל. אבל... היצרים היו כנראה חזקים מהמחשבות וכשקם לזנק ממושבו בקצה המשטח לקראת בת זוגו ע. השמנמנה. המראה נתגלה וגם אם לא הבנו בדיוק מה קרה? ראינו גם ראינו! כך נסתיימה לה ההרפתקה של החלקה על הקרח ביום חורפי וקר. הניצנים שנבטו בזו העלילה, המשיכו להסתעף במעשי "העופרים" שעוד יסופרו וידוברו בחצרות קיבוצנו המדהים.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: