ילדי קבוצת 'עופר' נלחמים 'בכלניות' / אמציה רייז

ילדי קבוצת "עופר" נלחמים "בכלניות"

אמציה רייז  - עין המפרץ

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

[מתוך הספר: "עלילות עופרים"]

איור מאת יעקב גוטרמן

פעם, בימים שעוד לא הייתה לנו מדינה והקבוץ הצעיר רק עבר ל"נקודה" והתחיל לבנות את בניניו הראשונים, היינו בבחינת מלכים. כל מבנה חדש היה במת המשחקים וכל אחר-הצהריים היינו מבלים במשחקים, שהרי לצריף של ההורים לא היה טעם להגיע, לא היה בו מקום בילוי ובודאי לא מקום למשחק.

 

גדלנו אז כילדי חינוך משותף, מבוקר ועד ליל ואם לא בבית הילדים, אזי בבילוי בחצר. צעצועים לא כל כך היו בנמצא והמצאנו לעצמנו "מכוניות" ו"טרקטורים" וחרשנו את ערמות החול שנערמו בפתח הבניינים הנבנים.

 

הספור הזה עוסק בפרשה סודית מאד שאסור היה לנו לספר אודותיה שנים רבות, אבל עכשיו כבר מותר לגלות שהרי אין לנו אנגלים בארץ והצבא שלהם, ובפרט יחידות העלית "הכלניות", נלחמים בארצות רחוקות.

 

בימים של אז, אסור היה ליהודים להחזיק בנשק ובודאי שלא להתכונן למלחמה. אבל "ההגנה" חשבה אחרת ואצלנו בקבוץ, כמו בכל הקבוצים בארץ ישראל, היו קבוצות סוד של אנשי בטחון, שבשקט בשקט הכינו במסתורים מחבואים של נשק ועוד כל מיני דברים.

 

האנגלים ששמעו על הפעילות הזאת יצאו במבצע חיפושים נרחב, כמעט מדי יום היו פושטים על קבוץ אחר ומחפשים את הסליקים שלו שהוטמנו ברחבי החצר.

 

בפרט היה חביב עליהם החיפוש בשבתות. כי אז, הם ידעו, שכל החברים נמצאים בקבוץ ואם יגלו דבר מה אפשר יהיה, מיד, לאסור את כולם ולשלוח אותם למעצר בעתלית, אשר על שפת הים, לא הרחק מחיפה, העיר הראשית בצפון.

 

יום אחד, לפני שהספקנו לצאת מארוחת-הארבע של הלחם בריבה והתה החום עם הסוכר החום, נכנסו לבית קבוצת "עופר" שניים מהורינו, כאילו באו לקחת את בנותיהם, רחל ונורית, לנסיעה אצל דודים כלשהם, אלא שהפעם, כשנכנסו וסגרו את הדלת, בחנו היטב, שבבית יש רק "ילדים משלנו", אספו את כולנו ואמרו בקצרה: חברה, נכון שאתם יודעים לשמור סוד?

בודאי, ענינו להם פה אחד וכבר נדלקה בנו הסקרנות, מה שרולק ולויזק רוצים להגיד?

אז אנחנו צריכים את עזרתכם, בלי שתשאלו יותר מדי שאלות, זה חשוב לנו מאד שתעשו את המשימה. אבל בלי יותר מדי חקירות, כי אחרת האנגלים יכולים גם אתכם לקחת איתם, אם הם יצליחו לגלות דברים שגם לכם אסור לדעת, היכן הם מוסתרים.

 

נו, כמובן שילדי קבוצת "עופר" היו בדיוק הקבוצה למעשים חשובים ועוד סודיים שכאלה.

מה אנחנו צריכים לעשות? שאלנו פה אחד.

 

אז הניע שרולק בראשו ואמר: אנחנו רוצים שאם ניתן לכם סימן סודי, תרוצו במהירות לערמת החול שליד רפת א' ותתחילו לשחק עליה, במה שאתם רוצים. העיקר, שהאנגלים שיבואו עם הג'יפים והמכוניות, יחשבו שאתם משחקים סתם כך להנאתכם ולא יעלו על דעתם שאתם מסתירים משהו מתחתיכם. והעיקר, תישארו על הערימה אפילו אם איזה חייל או קצין עם כובע מצחייה ומקל, יציעו לכם "שוקולד ברזל"..

 

באותם הימים ידענו כבר שלאנגלים היה שוקולד מיוחד במינו שאנחנו כמובן לא זכינו לקבל שכמותו וחוץ מהטעם המופלא שלו, היו לנו סיפורים שהוא מיוחד במינו, כי הוא מכיל מנת ברזל לחיילים, אם הם נופלים בשבי ואין להם מה לאכול.

 

שרולק גמר לדבר ואנחנו כבר רצינו לצאת לפעולה, אבל עצור! לא קבענו את הסימן הסודי, מיד התחילו לעוף הצעות. לכל ילד הייתה הצעה משלו, לבסוף החלטנו, הכי חשוב שנקבל את הקריאה בכל מקום שיהיה גם אם נסתתר במחבואים שלנו בתוך המתבנים או נשחק בשוטרים וגנבים בכל רחבי הקבוץ. סוכם כי באם נשמע שלוש פעמים ברציפות את השריקה של קבוצת "עופר" (לכל קבוצה הייתה שריקה משלה במשרוקית שבד"כ שמשה לקריאה לארוחות) נרוץ במהירות לרפת א'. טוב, תדעו שהשריקה שלנו הייתה טו-טו (ארוכים) ובהמשך שלוש פעמים טו-טו-טו (קצרים) (עד היום אם תשרקו לילדי קבוצת "עופר" את השריקה הזו הם יחפשו מי קורא להם).

 

יצאנו להכין לנו משחקים וכלים והחבאנו אותם בצד רפת א' שיהיו שם עד...

 

ואכן לא עברו ימים רבים ויום אחד כשהיינו כבר באמצע משחק מלהיב של "מי מפחד מהפטר הגדול?" שמענו שריקה ועוד שריקה ועוד שריקה! שמעתם?! ילדי קבוצת "עופר" עזבו הכל, והתחלנו לרוץ בשיא המהירות לרפת א'. ראשון הגיע מיכה הגבוה, אבל הוא לא זכר איפה הטמנו את המשחקים. אורי ואילנה שהגיעו אחריו כבר היו בעניינים ועד שהגענו לערמת החול כבר יכולנו לשחק בהתלהבות ולחרוש את הערמה כאילו אנחנו משחקים עליה מאז אתמול.

 

מרחוק ראינו שלויזק מסתכל מצריף חדר-האוכל ושרולק מסתובב באורווה כאילו הוא צריך לרתום את בטה ועדנה (זוג פרדות) לעבודה.

 

ואז נשמע טרטור השיירה של ג'יפים ומכוניות לנדרוור קטנות עם חיילים בכומתות אדומות נכנסו לקבוץ, עשו את הסיבוב על-יד האורווה והופ... הם עצרו על ידנו.

ואוווו, איזה פחד?!

 

אבל את ילדי קבוצת "עופר" לא מעניין דבר, אנחנו משחקים ב"טרקטורים" ומעמיסים את ה"שופלים" הקטנים, שעשינו לעצמנו מלוחות שבורים בנגריה, והחיילים האנגלים שירדו והקיפו אותנו, יכולים לחשוב מה שהם רוצים - אנחנו לא מפסיקים!

 

הלו בוי (ילד) וונט א צ'וקלד (שוקולד)? שואל אותנו אחד מהם, אנחנו שלא ידענו, באותם הימים, אנגלית, הפנינו מבט ליואב השמן, אותו לימדה אמא שלו, כמה מילים (כי הם צריכים לנסוע לאמריקה - כך היא סיפרה לו, והוא כמובן העביר זאת לידיעת כולנו), שיגיד לנו מה הוא (החייל) רוצה?! אבל יואב לא הספיק לפצות את פיו והקצין האנגלי, זה עם הכובע מצחייה והמקל מתחת לבית-השחי, מוציא מכיסו חפיסה של "שוקולד ברזל" כזה עבה, זה שהכרנו מהסיפורים על מנות הקרב האנגליות, התחלנו לצחוק זה לזה, מה הוא חושב? שאת ילדי קבוצת "עופר" הוא יקנה?

 

בקיצור, שעה שלמה אנחנו משחקים על החול והאנגלים שהתפזרו בקבוץ כשרק אחדים נשארו לידנו לשמור, מסתכלים על ילדי קבוצת "עופר" ולא עושים לנו מאומה.

 

"איזה ילדים משונים", הם ודאי חושבים לעצמם, "איך זה יכול להיות שהם לא מפסיקים את ההשתוללות על החול ובאים לחטוף את השוקולד שלנו?" ואנחנו ידענו שאסור לנו להפסיק לשחק, הרי הבטחנו לשרולק וללויזק שנעשה בדיוק את מה שביקשו ומול ה"כלניות" אין קונצים!

 

רק אחרי שעות כשהג'יפים הסתובבו ויצאו, באו שרולק ולויזק ועוד כמה הורים ובשמחה סיפרו לנו שאצלנו ה"כלניות" לא מצאו שום דבר ואף אחד מחברי הקבוץ לא נעצר.

 

ושאר עלילות ילדי קבוצת "עופר" בתולדות עין-המפרץ יופיעו בסיפורים הבאים. ואם אתם רוצים אתם יכולים לשאול את חברי הקבוצה, שהיום הם בטח סבים וסבתות בקיבוצינו האם אכן כך קרה?

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: