מדידות שהן חגיגות / אמציה רייז

 

מדידות שהן חגיגות

אמציה רייז - עין המפרץ

איור מאת יעקב גוטרמן

 

(מתוך עלילות "העופרים", קובץ III הנמצא בכתובים)

 

לזכרה של חנה אידלמן (אלמוג) הסנדלרית האחת והיחידה במשך עשרות שנים בקיבוצנו.

 

איור מאת יעקב גוטרמן

פעמיים בשנה הייתה העונה לחגיגות "המדידה"!

 

היינו הולכים קבוצה אחרי קבוצה. ראשונים הגדולים ואחריהם בסדר פולני מדויק, הקטנים ועוד יותר קטנים ועוד יותר קטנים. למה? מה אתם באמת לא יודעים??

 

הבגדים עברו מחורף לקיץ ומקיץ לחורף והם כמובן בגדים "קיבוציים". לפני כל עונה היו מורידים ב"קומונת הילדים" את הבגדים העונתיים. מסדרים אותם לפי הגודל (בערך) ומזמינים אותנו למדידות. מתחילים מהגדולים, כי מה שהתברר כבלתי מתאים בגודלו הועבר מיד לקטנים בקבוצה. אם גם להם זה היה קטן, הבגד עבר לקבוצה הבאה בתור. הקומונה הקיבוצית (בפרט שלנו הילדים) הייתה על טהרת "השיתוף". אין בגד פרטי, הכל של כולם! אבל לעונה מסוימת הבגד סומן לילד המסוים ונשמר עבורו לכל אותה עונה (כמובן מדובר רק בבגדי "שבת". הבגדים שנועדו לימים טובים ולנסיעות העירה. (שנראה מטופחים, מסודרים ובעיקר יפים!) בגדי הבוקר והעבודה היו כמובן של כולם וחולקו שרירותית לתאים כל שבוע מחדש. אם המטפלת התבלבלה היינו עוסקים "בהחלפות". למי יש "שרוורים" (מכנסים קצרים בפולנית) גדולים? למי יש גופיה כמו חצאית? כך התנהל שוק יום שישי - יום ההחלפות.

 

אבל במנעלים (סנדלים ונעלים) הפטנט הזה לא עבד! שהרי אי-אפשר להעביר סנדל שהיה קיץ שלם ברשותו של הילד, לילד קטן ממנו בקיץ הבא!

 

וכך קרה שחגיגת המדידות בסנדלרייה קיבלה אופי מיוחד. כמעט כמו חלוקת "רכוש פרטי". בחברה שהטיפה לחבריה וילדיה "שוויון מוחלט!"

 

חנה הסנדלרית האחת ויחידה, הייתה מכינה מלאי ענק!! של מנעלים חדשים, לקראת כל עונה. באביב לקראת חג הפסח התחילה שיירת המדידות. הטקס החגיגי של קבלת הסנדלים החדשים, שהצטרפו לתחתונים וגופיה לבנים, שניתנו לבכורתם על גופינו ורגלינו, ערב חג הפסח. אבל "העסק" הלך והסתבך ככל שגדלנו בשנים. זה התחיל ממרד הצבע. לא רוצים סנדלים "בשטנץ" אחיד! לא רוצים סנדלים חומים (לבנים) ואדומים (לבנות). אני רוצה תנ"כיים ושחורים! אבל זה בלתי אפשרי. חנה לא יכולה להכין כל-כך הרבה ועוד לעבור לצבעים שונים וצורות משונות. אתם חייבים "להתיישר".

 

כשלא עזרו ההסברים הפשוטים עברה חנה לשכנועים מחויכים ובעיקר הבטחות לימים רחוקים. היא כנראה תכננה לגלות את הסוד השמור שלה, הנעלים שתכננה לחורף הקרוב עם סוליות "קרפ" - החידוש הישראלי הייחודי לשוק המנעלים. אבל ויתרה! זה יישאר חסוי עד לראש השנה. אם תיקחו את הסנדלים עכשיו, יהיה לי זמן להכין לכם גם סנדלים מיוחדות. אפילו סנדלים תנ"כיות, כאלה שרצועות ארוכות נכרכות על הקרסול עד מעלה הברכיים ומחזירות את המהלך בהם שנים אלפיים!

 

לפעמים השתכנענו וויתרנו. אבל פעם אחת ג'ינג'י שלנו התעקש, אני רוצה "אדומות". למה הן רק של הבנות? נכון הצבע האדום הוא צבע שלנו?! ואני רוצה סנדלים שיתאימו "לכרבולת". אני ג'נג'י למעלה ואהיה אדום למטה! פסק והתעקש. אני לא לוקח את "השטנץ" החום, לא רוצה להיות כמו כולם!

 

חנה בחיוך על הפנים לא המשיכה להתווכח. אולי ידעה כי אין סיכוי לשכנע את "התכשיט". ועברה לבאים אחריו בתקווה כי עד שתגיע למדוד את הסנדלים לקטון שבחבורה, יתרצה העקשן "ויישר את התלם".

 

לא זכור לי איך נגמר "האינצידנט" אבל התוצאה הייתה מדהימה. חנה שידעה כי הדודה שלי חנצ'ה היא הסנדלרית בקיבוצה, ששמה כסנדלרית הלך בכל רחבי העמק והתנועה, הציעה לי בפשטות להיות השליח שלה למשימה מיוחדת במינה. לשאול את חנצ'ה, האם במקרה במקרה, יש לה סנדלים אדומות לבן... ובנסיעה הקרובה לביקורי הדודים. בחופשת הפסח, מלאתי את מבוקשה. שאלתי וחזרתי עם תשובה ברורה. אדומות - אין! אבל "תנכיות" יש גם יש. וכך חנה עלתה בחשיבותה בעיני "ג'ינג'י" שלנו ובעיני "העופרים" כולם. היא השיגה את הבלתי אפשרי ובלתי מקובל. אולי אפילו בלתי "קיבוצי" במושגים של אז. וג'ינג'י חגג עם סנדלים רק שלו. מיוחד ונפרד ושונה מכ-ו-ל-ם!

 

וחנה הסנדלרית שלנו המשיכה עוד שנים רבות בחדר אחד בבית הקמרון לערום סנדלים או נעליים לחילופי העונות. עד שלימים זכתה והסנדלרייה התרחבה וקיבלה עוד חדר בבית הקמרון כדי שיהיה מרחב קטן לנשימה וליצירה.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: