הקומזיץ עם השפמנונים והצלופחים / אמציה רייז

 

הקומזיץ עם השפמנונים והצלופחים

אמציה רייז - עין המפרץ

איור מאת יעקב גוטרמן

 

(מתוך תעלולי ה"עופרים" / סיפורי מקום)

 

ענף המדגה הוקם בקיבוצנו מיד לאחר מלחמת השחרור.

איור מאת יעקב גוטרמן

השטחים של "הקמפים" הבריטיים שהתפנו ערב המלחמה "נוקו" מכל שאפשר היה (בעיקר פחים עגולים לגגות), מיד כאשר הלוחמים שבו הביתה. בשטח נשארו רק מספר קירות מגן גדולים ובעיקר מערכת כבישים סלולה, ששרתה את הצבא בתוך המתחם/המחסנים שלו. הקיבוץ חגג על הציוד, אבל חיפש פתרון לאדמות שהתפנו. צריך היה לקבוע עובדות ומהר! כדי שיהיה ברור אלו האדמות של הקיבוץ! והקק"ל לא יכולה למסור אותם לאף אחד אחר!

 

התברר לדאבון הלב שהאדמה הבוצית והמלוחה - שרידי ביצות הנעמן, לא מתאימה לעיבודים חקלאיים. אך החבר'ה מצאו פתרון נפלא. נקים על השטח בריכות לגידול קרפיונים. מים ניקח מהנעמן ומהשיטפונות בימי החורף בתוואי החילזון. ונקים ענף חקלאי גדול (שהרי שטח לא חסר לנו לכך). הבעיה הייתה כמובן ההשקעה בחפירת הבריכות ותכנונן המהיר. ציוד כבד, טרקטורים עם בגרים נגררים ודחפורים היה קשה להשיג אבל מסתבר שהיוזמה נצחה והרעיון הפך למציאות.

 

נחפרו הבריכות, הוקמו "הנזירים" (מערכת ריקון הבריכות, כדי לאפשר את ציד הקרפיונים). הוקם מכון שאיבה קטן על הנעמן והבריכות התמלאו במים.

 

עבודת המדגה נועדה רק לבחורים חזקים. לא היה בה מקום לשבץ את ילדי חברת הנעורים המחולקים בין ענפי הקיבוץ. הרי החינוך לעבודה כלל כבר מהכיתות הראשונות שעות עבודה. בהתחלה בעזרה בבית שלנו ובמשק הילדים. ובהמשך בחלוקה מדויקת שליש בענפי הקיבוץ, שליש בעזרה לשרות העצמי ושליש במשק הילדים. כאמור ילדי הכיתות הצעירות לא שובצו לעזרה במדגה. לא הייתה לנו עבודה שיכולנו לבצע בקביעות יומית. בענף הדייג העדיפו שלא להעמיס על עצמם שמירה על "הקינדרלך" שלא יטבעו חס-וחלילה בתעלוליהם בבריכות.

 

ילדי "העופרים" זכו בפרוטקציה. למה? אתם שואלים! מה לא ברור לכם? הרי יענקל'ה המרכז, הוא אבא של אילנה "העופרית" וזה מספיק כדי לסדר לנו תעסוקה נפלאה. בעיקר אהבנו להיות משיטי הסירה, סירת ההאכלה. הדייג התורן היה מעמיס על הסירה את שקי האוכל (לשכלול של טרקטור ומיכל נגרר עם מפוח הזורק אוכל דרך צינור ארוך, הגיעו הרבה יותר מאוחר). ועכשיו צריך היה להסתובב בבריכה ולדאוג לפזר את האוכל בכל השטח. כן! בכל השטח של מי הבריכה, "כדי שלא תהיה התנפלות" והדגים כולם יזכו ממנת האוכל. (ולא רק הגדולים והחזקים - כפי שזה היה קורה אצלנו הילדים כשזרקו לנו סוכריות על הדשא). היינו מתיישבים בזוגות - שניים שניים, מכל צד ליד המשוט הכבד. הדייג עמד קדימה עם האת הגדולה והשק הפתוח. ואנחנו מתאמצים ומזיעים משיטים אותו בכל רחבי הבריכה. כשהיה עוצר אותנו לצורך זריקת התערובת. היינו מנצלים את ההפוגה ובתורנות קופצים למים להתקרר ולכייף מעט. תוך כדי שייט שכזה היינו לומדים על מעשי הגדולים בענף. בעיקר עניין אותנו מה עולה בגורלם של "השפמנונים", שחדרו לבריכות אבל אסור היה לשווק אותם (לא "כשר"). ידענו שהדייגים שתפסו שפמנון אחד, או יותר מכך, ברשת שהעלו מהבריכה. היו שמים אותם בדלי בצד ולוקחים לקומזיץ שישלים להם את "המנות" שהביאו מהבית לארוחת הצהריים.

 

רצינו להיות שותפים אבל לארוחות שלהם לא היינו מוזמנים. וכך חיכינו להזדמנויות! או שתפסו הרבה "שפמנונים" וצריך היה לחלק אותם לחברים או שפשוט לא התחשק להם להתעסק עם בישולים וניקויים ואז... כן אז, אנחנו היינו הזוכים.

 

שפמנון הוא בדרך כלל דג גדול, אחד כזה מספיק לארוחה דשנה לכל ה"עופרים". אלא שיש בעיה. איפה צולים אותם? בכיתה אי-אפשר. להביא לחדרי ההורים - אין על מה לדבר. בצריף או באווזיה ואפילו בבית הלורדים אין מקום למטבחון ובודאי שלא לבישולים. במטבח של בית-הילדים, זה מחוץ לתחום. מה עושים? ממציאים. "מפנדמים" מחבת ישן, מארגנים מדורה, שומרים כמה שיותר מרגרינה מארוחת הבוקר ומערבבים אותה במים, בתערובת שנוצרה צולים את "השפמנון" עד שהמים מתאדים והמרגרינה נעלמת. זה מספיק, הדג מתבשל ובסוף גם קצת נצלה/נשרף והמעדן מושלם. בשר של "שפמנון" הוא טוב יותר מקרפיון. אין לו קשקשים והניקוי הרבה יותר פשוט. החגיגה - מושלמת!

 

אבל הכי טעים הוא הצלופח. הצלופח זה כבר סיפור אחר. קודם כל קשה לצוד אותו. "נחש המים" הזה, חומק מרשת הדייגים בקלי-קלות ורק כאשר מרוקנים את הבריכה כולה, יש סיכוי לתפוס אותו. בשלולית הקטנה שלא יורדת אפילו כשהנזיר פתוח כולו. אבל בפעולת "הריקון" של המים יש יותר סכנה מאשר סיכוי. פשוט הצלופחים החמקמקים עוברים אפילו כשמפלס המים הוא כמעט בגובה הלוח-התורן של הנזיר והופ! הם כבר בתעלת הניקוז. משם הדרך לנעמן פתוחה ללא מעצורים. חשבנו להציע לדייגים לשים רשת דקה בפתח הצינור בטון, המוביל מהנזיר לתעלה. אבל הפתרון הזה טוב לצוד דגים וצלופחים ורע מאד לדייגים. כי הוא מתכון בטוח לסתימות ועיכוב זרימת המים המתרוקנים מהבריכה.

 

בקיצור, צריך למצוא דרך לצוד צלופחים. הפעם זה לא היונים שנלכדות בקלות מתחת לרשת הנשענת על מקל, זה מסובך!

 

"העופרים" לא מתייאשים. ראשית מארגנים מלכודות הבנויות משלד של ברזלים ועטופות ברשת ברזל דקה. את הפתח בונים כקונוס רחב בכניסה וצר בצידה הפנימי של המלכודת. כך שהצלופח הנכנס לאכול מהלחם שמוכנס למלכודת, לא במהרה ימצא את הפתח דרכו נכנס. אם נגיע בזמן ונוציא את המלכודת ממי תעלת הניקוז לגדה, הצלופח או הצלופחים יהיו בידינו.

 

הצלחנו לשכנע את זיגו (אבא של רן מ"זית") שעבד במסגרייה, להכין לנו כמה שלדי מלכודות. את הרשתות "השאלנו" ממחסן הבניין. וקדימה לציד הגדול.

 

בעיות - היו גם כאן. עלילות של שקיעה בבוץ בגדות תעלות הניקוז היו גם היו. אפילו סנדלים שבתחילת ההרפתקה לא חשבנו לחלצם לפני הירידה. למעשה נשארו קבורים במקום ששקענו בו ולא את כולם הצלחנו לחלץ... לא נורא נמציא כבר סיפור לחנה הסנדלרית והיא בטוב ליבה תמצא לנו זוג חלופי - אמנם לא חדש ויפה אבל... זה מספיק!

 

השלכנו את כל המלכודות זו ליד זו, קרוב ככל האפשר ליציאת המים מצינור הבטון של הנזיר. קשרנו כל מלכודת בשלושה חבלי שמשון של חבילות חציר. וחיכינו... וחיכינו... וחיכינו... וחיכינו... למעשה לא ידענו מתי למשוך ולהעלות את המלכודות. את הנעשה מתחת למים לא רואים ולא ידענו אם נכנסו כבר צלופחים או עדיין לא? בהתחלה חסרי ניסיון, וסבלנות. היינו מעלים את המלכודת כל פעם שאחד ה"עופרים" היה מצווח - נו! עכשיו! אני ראיתי שהמלכודת זזה! אבל אחרי כמה ניסיונות סרק החלטנו לתפוס בטחון. לתפוס שלווה, לתפוס זמן המתנה סביר, ורק אז לנסות בזהירות! להרים מלכודת אחרי מלכודת.

 

הדייג/צייד הראשון שלנו, אחרי כשלוש שעות של המתנה, הסתכם בצלופח אחד בלבד... אבל בשבילנו זה היה שיא ההצלחה, שאין עליו.

 

הסווינו את המלכודות בשיחים ליד הנזיר ומחויכים כמסתירי סודות מיומנים, חזרנו הישר למקום הקומזיץ שלנו. רצנו לכיתה להביא את המרגרינה שכבר נמסה לגמרי בקופסה שהכינונו מראש. הדלקנו מדורה והעמדנו את המחבת הכי גדולה מהאוסף שלנו. כשבתוכה הרבה מים ומעט מרגרינה וכמובן מלח... כמה מלח שבהתלהבותנו הרבה, שפכנו בפעם הראשונה. ועכשיו הויכוח התורן, לחתוך את הצלופח לפני הטיגון או אחריו? לבסוף ניצח הרוב שפסק נחלק אחריו!! והקומזיץ התחיל. למען האמת הסבלנות שלנו שאפה לאפס! בקושי חיכינו עד שמחצית המים התאדו והחלטנו שהצלופח מוכן!! כשגמרנו לחתוך חלקים שווים לכל ילדי "העופרים" ושמנו על צלחות מאולתרות לכל ילד את חלקו. עצרנו רגע את הנשימה, אולי כי הריח לא היה אי-יי-יי... וצווחנו בכל פה: ג'ימליה-ג'ים! ג'ימליה-ג'ים! ג'ימליה-ג'ים! ג'ים-ג'ים בתאבון! את פרוסת הצלופח החצי-חי, בלענו כמעט כולנו בנשימה אחת. נדמה לי שרק אסנת העיזה להגיד - פוי! זה חי! וזרקה את חלקה למדורה.

 

אבל הקומזיצים הבאים היו כבר סיפור אחר לחלוטין. ועל כך בהמשך "עלילות העופרים".

 

יצא לדפוס לרגל השקת פרויקט "שיקום הנעמן" שהוא בבחינת הגשמת חזון/נדר של צבי רייז ז"ל, יו"ר מ.א. נעמן לפני עשרות בשנים.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: