שעה קלה של הליכה / אלתר יבלונקה, ז'ל

 

שעה קלה של הליכה

אלתר יבלונקה, ז"ל - עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מוקדש לעין-השופט ביתי

 

כשהגעתי לצומת הדרכים, חפר בולדוזר תעלה חדשה - מעבר לגשמים השופעים בחורף ממדרוני החורשה.

איור מאת יעקב גוטרמן

זה עתה סיים לכרסם בסלע גירי, קרעו בשוליו פתל-שורשים. מעבר חדש נחצב. גב למים הנקווים. ובגמר, נראה שקט, חגיגי מעט. התגלו אופקים ופיתו: לך, אנא, לך לך!

 

עייף הייתי כשהגעתי, בסוף יום. נצמדתי אל סלע שקשה היה לעקור אותו מבלי למוטט את הקיר כולו. לא אותתי למכוניות שחלפו. בטוח הייתי שיבחינו בי ויאספו אותי למעלה. גם כשאני רכון על הסלע, חלפו ולא לקחו אותי. נשארתי רכון על הסלע.

 

שעת דמדומים, החשיכה מתעבה, העצים כהים ודמומים. משום מה אין מבחינים בי, אין לוקחים אותי, ואני אינני מרים יד, ונשאר צמוד לסלע.

 

ענן קטון חומק מלמעלה על קצה זנבו - אור יום אחרון גוסס.

חושך, מקודם הכל נראה חגיגי, מפתה - לך!

אלך, הרי אין ספור פעמים עברתי כאן. כל גבשוש, כל רבד מכיר אני, בעינים עצומות אגיע.

את עצי החורש, היער, זוכר כשתילים, ואת הואדי בעודו צר ומפותל.

עתה, גם אם תעצור מכונית , לא אכנס לתוכה.

אלך, שעה, שעה קלה בלבד.

 

טיול לילי, הרפתקה רומנטית, אין להחמיצה. חייכתי על הפיוט שבי ופסעתי. ירדתי מהכביש ועם ענף פרטתי על העצים. נשבר אחד, לקחתי שני. נפחדו הציפורים מפריטה זו ופרחו מעץ לעץ.

 

הצפיפות גוברת, אינני יכול לפסוע. ירדתי עמוק יותר, אור פנס מסנוור. נשחקתי כמעט, בין קיר סלע מבהיק והתעלה.

 

מעל עצים, מעל צמרות העצים זרימה של אורות הומיה. ידעתי את המקום בהושטת יד בלבד. הרבה ענפים כבר שברתי, הרבה ציפורים כבר הפרחתי, אני בסבך תעלה באין מוצא. הרומנטיות שבי מכשילה אותי. חייכתי אל עצמי, איש לא רואה אותי מחייך בלילה, ביער.

 

היער שלנו, לא עמוק, לא מתמשך. המדרון אליו נקלעתי תלול. אם אמעד, אפול לסבך למטה. עלי להגיע, מחכים לי, אני עובד הערב.

החולפים בכביש אינם רואים אותי, אך אור פנסים מצליף ומסנוור.

ואולי רואים. מי הפתי המגשש שם בחושך, בחורש, ואולי נפץ לו בחגורה?

 

מתי יסתיים טיול רומנטי זה? השבילים נפתלים ונעלמים, אני סובב וחוזר במעגלי היער. אחזור בדרך ממנה באתי. אין אורות, אין המיה. למטה רובץ שדה חרוש, שליו, אפוף ערפל, תלם אפרורי. קשה להבחין בין הערפל ובין השדה, ספק ענן ספק שדה. בסבך קוצים- אני דורך בזהירות, איך שהוא מתקדם בזהירות על כל אבן, נאבק עם כל עץ שבדרך, ומבהיל את הציפורים.

 

התחלתי לצחוק, אולי ישמעו צחוק ביער בלילה, יבואו ויאספו אותי. אולי פתי, כמוני, סובב ביער ותועה...

 

הי! צועק אני, סתם, שישמעו את קולי. כעת אני דורך על השדה החרוש. אכן, זה לא ענן, אבק סמיך השאיר החורש, שטרם רבץ ונשאר תלוי באויר.

 

אני נושם ריח של אבק-גפרית, מאבני השדה שהחורש ריסק בדיסקוס. אני נושם לחות, ריחות מיצים משורשים מרוסקים, חומצות של גופיפים זערערים. נדמה ששומע אני את ריחושם.

 

איה אני? אור כוכבים גומל לי חסד. הגעתי עם אורם אל ממול, ושוב נקלעתי לאי של קוצים שהחורש פסח עליו. שרוט כולי, מפוחד מעט פן אדרוך על צפע. גם לטאה מבהילה בחושך. הפרקים עקוצים, זבים דם. כולי זיעה ועלבון על כשלוני.

 

בעיניים עצומות, אמרתי, אגיע לחצר הקיבוץ. טיול של שעה קלה בלבד. הרי העוברים בדרך זו מכירים אותי. הלא יאספו אותי, לא יעלו אותי למעלה?

 

בשדה עליו דרכתי רואה אני עקבות שקעים, דריכות כהות, פסיעות באבק אפור. בקושי הגעתי אל הסלע, לא רחוק ממנו חולפות המוכניות. עייפתי מההרפתקה שלי, ניערתי אבק מהבגדים, ייבשתי את הזיעה ברוח, שלפתי את הקוצים שעקצו, ועמדתי עירום. לא מיהרתי להתלבש, וקלילות לטופות-רוח לטפו אותי כולי.

 

בוש אני מכל זה.

 

האבן אליה הגעתי מבהיקה, לוח שיש, אכן, מאחוריו הסתתר הרוצח שרצח את אברהם, ויוסף ושרה נמלטו. מיששתי את האותיות החקוקות, ופיזמתי: אברהם אברהם, אייכה? אני פוסע עם ניגון נשכח שעלה- אברהם אברהם אייכה?

 

השביל מוליך אותי, ואני חש קרירות מגרה הנושבת מן הים. את הים אין רואים בלילה, גם לא ביום. הרכסים מסתירים את מראהו. אך באור היום אם תפסע כאן, פנה ועלה בדרך הסידית.

 

העצים גבהו. רוטטות הצמרות, אל תהסס, אריה מסבכו לא ייצא לקראתך. יעל ויעלה עשויים להפתיע על גב הרכס התלול. אני רואה מחרוק את התלמים בבקעה כשהם חומקים לתוך הערפל. האמנם ענן הוא זה, בקצה החריש, או שמע הראיה שלי מעורפלת.

 

אני נזכר באברהם, בפני חרושי התלמים, עפעפיו מעל העינים עבות כצמחיית בר. אני נזכר בפרצוף רוצחו המקועקע, עיניו השטופות בדלקת וכולו מכוסה אבעבועות ומראהו מושחת. תפסו אותו, לכדוהו בשרשרות. אני נאלץ לפוש מעט, לצאת מהזיותי.

 

הרכס שמאחורי, הוא התלול מכולם. רק הצאן מטפסים עליו, ואילו המשוטט יפסע בעיניו בלבד.

 

בימים גשומים, בחורף, קשת-ענן שלוחה אליו מנתיבים רחוקים, ובימי שרב פרחי בר מסתבכים בו, אחד בשני. איים זעירים של דשא בין טרש לסלע, כל היתר שתולים בעצים. יער מכסה הכל וביניהם רחובות היער. אנא שב, בקצה רחוב זה הבט, הבט היטב, מה יפה המקום הזה!

מתי יגמר טיול לילה זה? מתי אגיע אל חצר הקיבוץ?

 

דרכתי סוף סוף על הכביש, רק דרכתי מיד נעצרה מכונית ואיש צעיר יצא ורובה בידו.

-       אתה חייל?

-       ואתה מכאן?

-       איבדתי את השביל המוביל.

-       ואני את הסידרה שלי המתמקמת על יד המעיין, ובמקום למעיין הגעתי לבית-הקברות.

-       איך יכולת לתעות בין מעיין ובית-קברות?

-       כבר הייתי כאן עם אבי, וביקרנו במעיין ובבית-הקברות, דודה שלי קבורה שם. רכס ירוק ומיוער מפריד ביניהם, קו ישר.

-       בוא חייל צעיר, אני ממהר, אפנה אותך אל המעיין, אני ממהר, מחכים לי בבית, אני עובד הערב.

-       ניגש יחד למעיין ובמכונית שלנו אסיע אותך. אני חייב לראות את קברה של הדודה, הבטחתי לאבא. יש לי פנס חזק – לפחות מרחוק.

-       ידידי, חייל צעיר, אתה משבש לי את הזמן. בקושי עליתי על הכביש המוביל אותי לחצר. מצפים לי, אני עובד הערב.

-       או, כעת הכרתי אותך. אצלך ביקרנו עם אבי, אתך טיילנו במעיין בבית-הקברות. זוכר גם את הבדיחה שלך. אתה אוהב לטייל ולהתבדח. כשאתה מבקר בבית-הקברות, החברים המתים מרימים ראשיהם מהקברים ושואלים, אם יש הערב שיחת קיבוץ, ואם לפי התקן חברים מתים יכולים להיות נוכחים בשיחה, להקשיב לפחות.

-       ידידי החייל, מה נזכרת לפתע בבדיחה העצובה? אני הולך, עוזב אותך. למעלה חוששים שבלעו אותי, והרי אני עובד הערב, אני רשום, שמי חקוק - עובד הערב.

-       אתה עקשן, רומאנטי, אנטיקה.

-       החייל פנה אל הגשרון שבוואדי, אל הסידרה שלו והלך לו. 

-       מאיזו חפירה יצאת? כולך אבק. הסר אבק בגדים, מחפשים אותך, שמך חקוק, עובד הערב.

-       אל תעמוד בצומת, אל תעצור את תנועת הסועדים.

-       אתה מסונוור, מה קרה לך, ציפו לך, שמך רשום-חקוק - אתה עובד.

 

גלילה שלחה חיוך אלי ועוררה אותי.

 

-       אנוע כבר במקומך בהגה העגלה.

-       מזמן שאתה עונד שעון חדש אתה מאבד את מהלך הזמנים, דווקא היום הקדמת ולא באת בחצות. מה קרה?

-       אנא, אל תלעגי לי, הלבישי אותי בסינר, ואנוע בין החברים.

 

הסינר כבר בוהק עלי. התמלאתי מרץ ושמחה, חילקתי מטעמים, פיזרתי בדיחות, צחקוקים וקריצות לכל.

-       מה קרה לך הערב, שאתה שכזה, כאילו ממרומים נפלת כאן.

-       הייתי במסדר צניחה על הרכס התלול, חייל צעיר הוריד קשת ענן מלמעלה, אל הפסגה התלולה.

-       מה זה שאתה כזה הערב?

-       נרדמתי, פתחתי את החלון הרחב בחדרי הקטן, נשבה רוח מן הים, נדבקו העיניים, נרדמתי וחלמתי חלום: אני נופל במדרון הוואדי, וחייל צעיר צנח והגיש לי קשת-ענן שהחזיק בו, איך לא הצלחתי לתפסו! הרים אותי החייל הצעיר, וכך התעוררתי, איחרתי מעט, אך גלילה כאן במקומי לקחה את ההגה.

-       חלומות בצהריים, ובגיל שכזה - חייכו הסועדים העליזים.

-       וכי אינכם יודעים שאני ישן בלילות שינה עמוקה, וחולמני ביום, בצהריים?

-       יודעים, יודעים - השיבו החברים, והמשיכו לחייך אלי. הם לא פסקו מלכרסם את הלחם הטרי של אריה, האופה הזקן.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: