עוגת יום-ההולדת של הגברת נויישטט, או: למה רחלקה אוהבת רבנים / עלי אלון

עוגת יום-ההולדת של הגברת נויישטט, או: למה רחלקה אוהבת רבנים

עלי אלון - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

[מתוך: "איתיקה"]

איור מאת יעקב גוטרמן

הכל מתחיל משכֵנים. גם הסיפור הזה. בכל העולם יש שכנים - אבל בקיבוץ זה מסובך במיוחד בגלל ה"שוויון". רחלקה ויצחק, הוריי. גרו בבית רכבת, כמו כל הבתים הקיבוציים, ארבע דירות, כלומר ארבע משפחות בכל בית. אבל מה עושה "אלוהים" - אלוהים אוהב להתבדח על חשבון בני האדם. המצאה חדשה באה למדינה: הופיעו המזגנים הראשונים. כרגיל, בעין-שמר אין כסף, אז מקבלים אותם רק החולים, בדיוק כמו שרק הם קיבלו את ה"בשר-עוף" - כמובן רק את התרנגולות החולות (ואז הם חלו עוד יותר...) וכך מצד דרום של רחלקה ויצחק גר חיֶיק השמן וחולה הלב שבקושי נושם, שכמו התרנגולת ב"מגדל בן חמש קומות, מרוב שומן קשה לו ללכת". הוא קיבל מזגן... מצד צפון גר דויד חולה פרקינסון - מזגן.

 

הימים לוהטים. יצחק, גרוגרת דרבי צדוק, בלי טיפת שומן אחת, עובד בפרך בצאן. רוצים קצת לנוח - משני הצדדים, יומם ולילה, כמו בתי חרושת - דופקים המזגנים. לסגור חלון אי אפשר - נחנקים. מה עושים? רחלקה, מאז ומתמיד הייתה יצירתית ומקורית. כמו שהלכה פעם לזמנהוף - הלכה עכשיו לסוניה החובשת, רכזת ועדת הבריאות... ולאחר שסוניה נראתה כמשוכנעת - רחלקה חוזרת לחדר מנצחת, בציפייה שהנה המזגן בדרך...

 

לפחות שיצחק יוכל לישון... הם יתנו לנו מזגן ונפתרה הבעיה...

 

עבר שבוע, והנה דופקים בדלת. רכזת ועדת הבריאות בכבודה ובעצמה נכנסת ומבשרת: "מצאנו פתרון לבעיה". והיא מושיטה לרחלקה מעטפה זעירה ובתוכה... שני זוגות אטמי אוזניים מצמר-גפן טבול בשעווה.

 

כך נגוז חלום המזגן לשנים רבות...

 

שכנים...

 

גם הד"ר נויישטט ואשתו היו שכנים שלנו, כלומר של הוריי. הוא היה רופא-שיניים מבואנוס-איירס שבְּנוֹ עלה לקיבוץ מֶצֶר השכן, ולכן הם באו ארצה וגרו בעין-שמר, ופה עבד הד"ר כרופא שיניים. על עלילותיו כרופא יש בדיחות  לאין-ספור. פעם, למשל, עקר לעמיר לוטן כמה שיניים, ורק לאחר מעשה התברר שהתכוון לאחיו אילן לוטן...

 

בימי מלכותו של דדי הראשון, רכז המשק, הגיעו המזגנים הראשונים. מנקָה, סייעת-השיניים, ביקשה מזגן למרפאה. "ד"ר נויישטט מזיע וזה לא נעים". דדי, כדרכו בקודש, וכדרכם של כל הגזברים ורכזי המשק, שהיו הולכים כשמישהו פנה אליהם בבקשה והלה היה מדדה אחריהם בתחנונים - השים עצמו כלא-שומע. עד שפעם נזקק לטיפול שיניים. מנקה דאגה לתת לו תור בשעה הכי חמה וד"ר נויישטט שפך עליו זעה כמים...

 

כעבור כמה ימים הגיע המזגן.

 

היה לנו רופא שגם הוא עלה בעל-כורחו מאמריקה, בעקבות עלייתן של שתי בנותיו. קראו לו בּוֹבּ סדווין. חמד של איש. הוא היה בדחן גדול של "בדיחות רופאי-שיניים". פעם אבנר נכנס לטיפול. הוא שוכב פרקדן על הכיסא רועד מפחד. והנה בוב ניגש אליו עם כלי הטיפול: פלייר, מפתח שבדי ומברג, ומראה לו אותם לפני הפרצוף. כשהפציינט התחיל לצחוק, אמר לו בוב: "זה בסדר, אני רואה שאתה עוד בהכרה".

 

פעם בקיץ, בוב נורא הזיע וקדח... וקדח... חור בשן של אבנר. פתאום הוא לוקח את הראי ומסתכל בו לתוך החור ואומר: "אבנר, אתה יודע שאני רואה לך דרך החור את הביצים?"

 

תראו כמה שהעולם קטן!  יום אחד בוב מקבל תמונה של אבא שלו שמצולם ליד ביתו בעיירת הולדתו באזור ווילנה, משם היגרה המשפחה לארה"ב. בוב תלה את התמונה בסלון. שבתאי, שגר בשכנוּת לבוב, נכנס אליו, לבקש קצת חלב, רואה את התמונה ומתחיל לבכות.

 

"שבתאי, למה אתה בוכה?"

"הרי בצילום רואים בצד את בית ההורים שלי!"

 

מסתבר  שהם היו מאותה עיירה, הדוצ'ישקי, שכנים.

"ואתה זוכר את שם המשפחה של השכנים?" - שואל בוב.

"בטח שאני זוכר: "סדווין".

 

התחילו שניהם לבכות... למחרת קראו לכל ההדוצ'ישקאים לבית של בוב, וכולם בכו וצחקו חליפות כל הלילה... (המשפחות של כולם נשמדו בשואה. והם חיו עם זה והצליחו להסתיר מאיתנו את הכאב כל השנים...). אבל לא זה הסיפור שלנו...

 

הד"ר נויישטט לא הבין בדיחות. אבל לעומת זאת היה שכן שלנו והיה להם מקרר גדול שהביאו מארגנטינה - היחיד בקיבוץ.

 

בערב שישי אחד עומדים להגיע התאומים מהצבא - יונה מגבעתי ואני מגולני. הימים ימי הצנע של שנות ה-50. רחלקה מכינה מהר עוגת ביסקוויטים דלה עם קצת ממרח שוקולד (שבטח "השאילה" מהמטבח), הולכת לשכנתה גברת נויישטט ומבקשת רשות לשים את העוגה במקרר שלה.

 

החיילים האמיצים - כמעט גוועים מרעב עם תיאבון של חיילים קרביים שלא הריחו זה חודש את הבית - חוצים את השער, עוברים דרך המטבח שבו עובדת רחלקה, שאומרת להם:

"עד שאגמור את העבודה לכו למקרר של הגברת נויישטט, שׂמתי שם עוגה בשבילכם, תעשו לכם בינתיים כוס תה ותאכלו את העוגה".

 

החיילים פותחים את המקרר ואורו עיניהם: עוגה נהדרת, מצופה קרמים וקצפת ושוקולד וכל מה שחייל רעב יכול לדמות לו כגן-עדן גסטרונומי, עוגה שאפילו היפהפייה הנרדמת, הנסיכה מהאגדה, לא קיבלה כמוה ליום ההולדת. וכמה אהבה שמה אימנו בעוגה הזאת... "הו, כמה טוב לבוא הביתה!"

 

לא חלפו דקות אחדות ומהעוגה נשארה רק הצלחת...

 

ופתאום דפיקה בדלת ופניה המבוהלות של הגברת נויישטט נראות בפתח:

"אולי אתם יודעים מי לקח את עוגת יום-ההולדת שהכנתי לד"ר נויישטט?"

 

הרמנו גבות וכתפיים: לא היה לנו שום מושג...

 

העניין לא אחר להתברר ורחלקה רצה מבוהלת לפייס את הגברת-דוקטור. "אני נורא מצטערת. הילדים התבלבלו ולקחו את העוגה שלך. אֶת העוגה אני לא יכולה להחזיר לָךְ - אבל כהתנצלות אני רוצה לספר לך סיפור - אולי תצליחי לסלוח לי...

 

וכך סיפרה רחלקה לגב' נויישטט:

"כשאני ואחי היינו פעוטים מתו הורינו, וגדלנו בבית-יתומים בוורשה. בקיץ היינו יוצאים למין בית-קיץ בעיירה קטנה. ראינו שכל היהודים בעיירה אוכלים בשבת צ'ולנט - אז החלטנו שגם אנחנו נבשל צ'ולנט. ביום שישי לקחנו את מה שהיה לנו: קצת תפוחי-אדמה, קצת שעועית וקצת שומן - יותר לא היה - שמנו בסיר גדול והלכנו לשים אותו בתנור של העיירה, שם כל היהודים חיממו את הצ'ולנט לשבת.

 

בשבת בבוקר נשלחו כמה ילדים להביא את "הסיר הגדול". פתחנו את המכסה ואורו עינינו: ממש נס מן השמיים! צ'ולנט כמו באגדות, כאילו גמדים טובים באו בלילה והכניסו בו כל מה שילדים עניים חולמים עליו. מה לא היה בו: בשר אווז, וביצים וגריסים ואורז וקישקעס ומה לא... לא עברו חמש דקות והסיר היה ריק ומלוקק... 

 

ופתאום - אתם מתארים לעצמכם מה קורה לפי החוקיות של האגדות -  כן, דופקים בדלת ונכנס אברך עם פיאות מסולסלות, חובש שטריימל וקיטל של שבת, ושואל, כמובן:

"אולי אתם יודעים מי לקח את סיר הצ'ולנט של הרבי?"

 

לא נשאר אלא ללכת אל ה"צדיק" ולהתנצל. אבלים וחפויי ראש, בפיק ברכיים, נכנסנו והתחלנו לגמגם: "יסלח לנו הרבי... זה הילדים הקטנים טעו..."

 

ואז אירע "נס" שני - מי אמר שאלוהים לא אוהב ילדים יתומים? - הרבי הפסיק אותנו ואמר: 'שא, שא, קינדרלעך, אל תצטערו. אתם לא יודעים איזה מצווה גדולה עשיתם! אכלתי את הצ'ולט שלכם, אבל זו הייתה אצבע אלוהים! עכשיו אני יודע מה אוכלים ילדים יתומים מישראל בשבת.'

 

ומאותו היום היה הרבי שולח כל שבת סיר גדול של צ'ולנט לילדי בית-היתומים. וצ'ולנט, כידוע, אינו רק מאכל אלא... ואזכיר לך, גברת נויישטט, את מה שאמר המשורר היינה על מקורו האלוהי של הצ'ולנט: 'אולי את התורה - אומר היינה - קיבלו בני ישראל על הר סיני - אבל לא זה הדבר החשוב באמת שהם קיבלו שם מידו של אלוהים בכבודו ובעצמו, ולא לשם כך נקרא משה אחר כבוד לפסגת ההר. הדבר החשוב שעם ישראל קיבל בסיני הוא המתכון של הצ'ולנט, ומה אוכלים הצדיקים כשהם יושבים בישיבה של מעלה - כולל אלוהים בכבודו ובעצמו - אם לא צ'ולנט, ובתוכו נתחים של בשר שור-הבר והלווייתן!?.

 

"ומאז אני אוהבת רבנים" - סיימה רחלקה. "אז אל תצטערי, גברת ד"ר נויישטט. אולי גם אַתְּ למדת מה אוכלים קיבוצניקים חלוצים עניים ובניהם החיילים הקרביים המקריבים את נפשם על מזבח המולדת... אל תצטערי. עשית מצווה גדולה!

 

אילו היינו בעולם הגאוּל המתנהל לפי חוקי האגדה, ההפיאנד של הסיפור הזה היה כדלקמן: "מאז, כל פעם שהחיילים האמיצים היו באים הביתה הייתה הצדקת הגברת נויישטט שולחת להם עוגה מפוארת".... זה אמנם לא קרה - הגברת ד"ר הכבודה, סתם נשמה בורגנית קטנה מבואנוס-איירס, לא קלטה כנראה את המסר - והצטרכנו להסתפק בעוגת הביסקוויטים הדלה - אבל בעד זה נשאר לנו הסיפור הזה, ועוד שנים רבות, בכל פעם שהיינו אוכלים את העוגא-עניא הדלה של רחלקה היינו מתפוצצים מצחוק בהיזכרנו בעוגה של הגברת נויישטט. האם זה לא שווה יותר מעוגת קרם עם קצפת?

 

כן, אילו חיינו בעולם הנגאל... אני תוהה מה רחלקה הייתה אומרת אילו הייתה רואה את הרבנים של היום עם הדין רודף ודין מוסר... האם הייתה עדיין אוהבת אותם?

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: