שלמה רוזן נלחם בעבודה השכירה / עלי עלון

שלמה רוזן נלחם בעבודה השכירה

עלי אלון - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

... אני זוכר את אחד ממנהיגי הקבה"א, שלמה רוזן* שבשנות החמישים נלחם, כנציג התנועה, מלחמת חורמה בנגֶע העבודה השכירה -

איור מאת יעקב גוטרמן

עוד מלחמה אבודה מראש ואפילו אנטי-ציונית משהו, בהתחשב באלפי המובטלים במעברות שבסביבת הקיבוצים, כמו המלחמות האבודות והשגויות נגד הקומקום החשמלי, הטלפון בבתים ("זה יהרוס את הקשר בין החברים"), הטלוויזיות ("זה יהרוס את התרבות"), התקציב הכולל ("כסף בידי החברים? שהם יקנו בעצמם מה שהם רוצים ולא יקבלו שמיכה כל חמש שנים, אם הם צריכים או לא - זה יהרוס את השוויון"), הלינה המשפחתית ("זה סוף הקיבוץ"), בחינות הבגרות ("זה יהרוס את החינוך המשותף")...

 

שלמה רוזן היה עובר מקיבוץ לקיבוץ לבדוק שאין פועלים שכירים. על כל פועל שכיר שתפס - שילם הקיבוץ קנס, ואם לא נמצאו כאלה ו"הכול בוצע בעבודה עצמית" - פרס. אבל את הלודז'אים מעין-שמר הרי לא עשו באצבע. נו, כמה חברים כבר נענו לקריאה להתייצב בשבת בחמש בבוקר לגיוסי עישוב הכותנה? או לחפור בורות בענף המים? או לסחוב שקים במחסן התערובות? היו חייבים להיעזר ב"קומביין פאטמה", ראיס ערבי שהיה מביא איזה עשרים "פאטמות" לעישוב. אגב: אתם יודעים למה לא רואים יהודים בחקלאות? מאז מרדכי הצדיק ש"לא כרע ברך והשתחווה" יהודים לא אוהבים להתכופף.

 

בקיצור: הפועלים השכירים והערבים שעבדו בשכר רעב ובאו מהמעבּרות שמסביב, לא הייתה להם ברירה ולא נפקדו ממקומנו, למרות שהיו דיונים מרים בשיחת-הקיבוץ על כל פועל שכיר שנכנס. אבל שום אידיאולוג ואידיאולוגיה לא עמדו בפני הכרסום הזוחל של החיים.

 

פעם באו הפועלים השכירים משה המרוקאי וציון הפרסי לרכז המשק בבקשה שיוסיף להם משהו למשכורת כדי שיוכלו לפרנס את משפחותיהם מרובות הילדים. ועדת המשק דנה בבקשה והוחלט להעניק להם העלאה בדמות... עיתון "על המשמר" בכל בוקר (שחולק אז חינם לקיבוצים). לודז'אים...

 

לא, את הלודז'אים שלנו לא עשו... הם עשו "הבה נתחכמה לו", והמציאו - והפטנט עבר מפה לאוזן בין מרכזי-המשק בכל הקיבוצים - דגל מיוחד. וכך הניפו בכל הקיבוצים על מגדל המים ארבעה דגלים: כחול-לבן ביום העצמאות, אדום באחד-במאי, ירוק כשאחת הפרות "דרשה", ולבן - כאשר נראתה מרחוק מכוניתו של שלמה רוזן לביקורת-פתע, כדי שיספיקו להחביא את הפועלים השכירים.

 

הייתה אז גם אחווה בין הקיבוצים השכנים - שלא כמו היום (אנשי עין-שמר מסרו את מיטב אדמותיהם כדי שלקיבוץ מענית תהיה משבצת קרקע ואת שאר האדמות שקנו בכספם מסרו, כחלוצים ציונים נאמנים, לק.ק.ל, לרשות הלאום. אלוהים אדירים, איזה תמימים! למה לא רשמו את האדמה שהפריחו בזיעתם על שמם, כמו שעושה כל חכם. והיום רוצים לקחת אותה מהם, ואפילו האדמה שהם ובניהם ייקברו בה אינה שלהם...).

 

כשאנשי מענית ראו את הדגל הלבן על מגדל המים שלנו - הם הניפו מיד גם על שלהם, וכך אנשי ברקאי - שהרי לא ידעו לאן תפנה מכוניתו של שלמה בצומת - אם ה"אוייב" בא ממזרח, משריד קיבוצו, או מצפון תיפתח הרעה, מכביש חיפה, או מתל-אביב ומי יראה אותה ראשון. לא לחינם התיישבו הקיבוצים ב"גושים" כדי  ל ע ז ו ר  אחד לשני. 

 

שלמה פרבר-בן-פורת, רכז המשק,  בעלה של חנטקה, זה שרק בתו אילנה העיזה לקרוא לו "אבא", כשהיה רואה את האורח מגיע - "קודם הייתה יוצאת מהמכונית המקטרת ואחריה הכרס" - היה שולח רץ להניף את הדגל הלבן על המגדל, סימן לרן חדוותי, האחראי על הכותנה, להשכיב בין השיחים בוואדי את ה"פאטמות" - שלמרבה הסכנה לבשו דווקא בגדים צבעוניים בולטים - להחביא את ציון הפרסי מהמים, את משה המרוקאי מהמסגרייה ואת הענק הרומני מהסילו בבתי השימוש - ועד ששלמה שוּחד בארוחת צהריים דשנה... שלאחריה, כידוע, חושי האדם מתערפלים והוא חושב רק על סייסטה רכה ולפני שייצא לסיור-ביקורת במשק ובשדות - כבר הספיקו להחביא את כל השכירים, ויש אומרים שכיתת הכוננות הוזעקה מיד וצוידה במעדרים במקום רובים, ויצאה לשדות "לעשב את הכותנה"... ושלמה דאג להביא את שלמה דווקא לשם. לאחר הסיור הייתה מתקיימת ישיבה חגיגית עם חברי ועדת-המשק, ולאחר ששלמה פרבר דיבר בגאווה על הישגי הענפים, ובייחוד יבולי השיא בסורגום ובכותנה, "וכל זאת ללא שכירים!"... "ינק שלמה רוזן יניקה מלאה מן הפַּייפּ הנצחי שלו והחל להעלות בנחת טבעות עשן ההולכות ומתרחבות, כמעשה לוליין מעל במת קרקס נודד. משהחל העשן נסוג וחלה התבהרות חלקית, פנה שלמה לשלמה והבטיח לו שבוע שלם ללא ביקורים בתנאי שינצלו הזדמנות זו כדי לכבס סוף-סוף את הדגל הלבן שכתמי אבק ובוץ דבקו בו" מרוב שימוש...

 

"יודע צדיק נפש בהמתו". האם גם הוא היה לודז'אי?

 

שלמה רוזן: את הסיפור הנ"ל קראתי בזיכרונות רפי רוזן משריד על אביו, בספרו המקסים "בית הקומותיים נושם". הרשיתי לעצמי לתאר את ביקורו של שלמה רוזן בעין-שמר. הרי גם אצלנו הוא ביקר...  אגב: ספרו של רפי הוא הספר היפה ביותר שנכתב על הקיבוץ. כתיבה של סופר גדול, "רושם רשומות מקומי", מלאת דמיון, פיוט, אהבה והומור.  את עקבותיו תמצאו בין דפים אלה. כפי שאמר בורחס: "ניסיתי להיות קפקא ולא הצלחתי". ספרו עולה על ספרי עשרת מונים. החיסרון היחיד שלו: שלא אני כתבתי אותו.

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: