בשבח הרכילות / עלי אלון

 

בשבח הרכילות

עלי אלון - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

... אצטט מדברי משוררנו הלאומי: "פה יש לבריות והולכות הן רכיל"...

איור מאת יעקב גוטרמן

אבל אל תרכלו רעות על הרכילות, שהכל בזים לה ומכוּרים לה: כשם שקיבוצנו הוא מכשיר לתיקון העולם, הרכילות - שהיא אבן יסוד בחיינו הקיבוציים - אף היא, מטבע הדברים, מכשיר לאותה מטרה נעלה. והיות וכולנו מרכלים אחד על השני, כלומר שופטים ונשפטים ללא הרף - אין פינה נסתרת מעינינו החדות, מצייתים לדברי חז"ל: "הווי דן כל אדם לכף חובה" - "הרי חייב כל אדם פה להיטהר ולהיאבק בטבעו הרע וכך הוא נעשה טוב יותר" - חושב ראובן חריש התמים, מ"מקום אחר".

 

איך תכיר קיבוץ של פולנים, בעיקר וורשאים ולודז'אים? כששניים נפגשים, נאמר בשולחן בחדר-האוכל, על מי הם משוחחים? כמובן על השלישי, בדרך כלל "חברם הטוב ביותר". ומה אומרים? מחמאות - זה לא כאן. את זה שומרים רק להספד (שגם הוא - כנאמר לעיל - פולני, ומושמע תמיד בלוויית אבק של שמחה לאיד: "הנה אני חי ואתה..."). שמועות מרושעות - זה כן, שהרי כבר אמרו חז"ל: "אין שמחה גדולה כשמחה לאיד", ובעיקר כשהמדובר ב"חברך הטוב ביותר"; וכבר נאמר (תהילים קנ"א): "בנפול אוייבך יגל לבך, בנפול חברך - על אחת כמה", וכן (תפילת שחרית ליום הכיפורים): "שמור אותי, אלי, מידידיי"... כן, כולם שמחים כשהם נפגשים בלוויות ובאזכרות כי לא הם יורדים לבור. נתן זך הקדים תרופה למכה וציווה לכתוב על מצבתו: "תודה שבאתם - בקרוב אצלכם" - אל תשמחו כל-כך...

 

בעניין ההספדים, הלוויות והרכילות, לא תאמינו, אבל סָלָה סיפרה לי שפעם באה לבית-הקברות לפקוד את קברו של לייבָּה ומה היא רואה? "נ. (שהייתה "החברה הכי טובה שלה במתפרה") אבל אל תספר לאף אחד!" - נ. רוקדת משמחה על קבר בעלה" (בטח עשתה כמה תנועות, הכל רכילות ודמיון פורֶה)...

 

באחת הלוויות - לוצ'ה "שמעה במו-אוזניה" את רחל, והסיפור נפוץ בקיבוץ בתיאבון גדול - שלאחר ששמעה את ההספדים המפליגים בשבחו של דויד ק. בעלה (שהיה לא-יוצלח מצוי), לחשה על אוזן נורית בִּתה: "נדמה לי שהגעתי ללוויה הלא-נכונה". זו הסיבה שרחלקה ציוותה שלא יינשאו הספדים על קברה "כדי שלא תצטרכו לשקר על הקבר שלי".

 

פעם - אני נשבע שזה מקרה שקרה לעיניי - קברו את ... (לא אזכיר שמות) שהיה זיָּין, חי חיי אישות עם גרושה לעיניי כולם ומירר את חיי אשתו וילדיו - כשקברו אותו לא יכול היה בכורו להתאפק, קפץ לתוך הקבר וצעק משם: "מניאק! לךְ תזדיין עם התולעים!!!"

 

אבל המרכלים, לפני שהם פוצים את פיהם, תראה אותם תמיד בתנועה הכי אופיינית בעין-שמר: מסתכלים קודם ימינה ("האויב מימין") אחר-כך שמאלה ("האויב משמאל"), ולבסוף "האויב מאחור" (כולם הרי יוצאי יחידות קרביות)... והיות ואין לאדם, אפילו הוא פולני, ואפילו מלודז', עיניים של זיקית המסוגלות לכסות 360 מעלות, איך תכיר את אנשי עין-שמר? לכולנו נקע בצוואר ונשותינו החסודות צווארן ארוך כשל החסידה מהסתכלות לצלחות של השכנים ולחלונם, ומקורן ארוך וחד וכינויין "אנטנות" - קולטות כל רחש בתדר הרכילותי...

 

ומיהו האויב? אותו "שלישי" שעליו מרכלים בתיאבון, שהרי לא לשם המרק או הקציצה, שרובה לחם ומשלמים בעדה כאילו הייתה קוויאר, אנו באים לחדר-האוכל אלא כדי לאכול איש את רעהו. ובדיוק מי יושב שם, מאחור, בטווח שמיעה, אם לא הוא, אותו חמור שנמצא שם תמיד כשמדברים עליו (רעוֹת), ואם לא הוא, זו אשתו, או אחיו, או אביו, או גיסתו, או גיסתה-של-גיסתו או אחיה של גיסתה-של-גיסתו... החמולות גדולות ואין-סוף לאי-נעימויות העלולות לצוץ, ואתה, חסר לך שתתבלבל בשושלות היוחסין...

 

למשל: נניח שאותו "חבר טוב" שעליו דיברנו הוא נגר, או חשמלאי, וגונבה לאוזניו - דרך גיסתה-של- גיסתו-שסיפרה-לגיסתה-שסיפרה-לאשתו-שסיפרה-לו, זו שבדיוק לא השגחנו בה ולא זיהינו בזמן את הקשר המסועף שלה לחמולת "החבר הטוב" - ובטלפון השבור הזה בינתיים מתנפחת המלה התמימה והחפה שריכלנו עליו - בלי שום כוונה רעה, כמובן, רק מתוך התעניינות ודאגה כנה ואהבת-האדם - והופכת לעלילה מפלצתית - וכך גונבה לאוזניו השמועה על מה שאמרנו עליו; ונניח שבדיוק הדלת נשברה או המזגן או המקרר שלך התקלקל - תשכח מזה שהוא יבוא אי-פעם לתקן. הוא יגיד "כן, מחר", בחיוך פולני, ויעברו חודשים עד שיגיע, אם בכלל, ואתה אפילו לא תדע למה. פולנים לא שוכחים לעולם, עד הקבר, וגם אחרי. תשכח מזה שהוא יבוא ללוויה שלך, לא הוא ולא אשתו ולא גיסתו וגיסתה-של- גיסתו - אפילו אחרי שלושים שנה הוא לא יסלח, אפילו ששכח כבר מזמן על מה הכעס - לכעוס הוא יזכור עד עולם וגם בעולם הבא. כי אצלנו, אם נדמה לך שפגע בך מישהו והוא לא התנצל (ואיך יתנצל אם אפילו לא הרגיש שפגע בך, ואם הרגיש, הרי גם לו יש כבוד פולני) ואתה לא מדבר איתו שבוע - מיד זה הופך לחודש... לשנה... לשנים... עד הקבר, כאמור, וגם אחרי - והאיבה בין החמולות נמשכת "בקיבוץ של מעלה" ושל הבנים והנכדים "בקיבוץ של מטה"... אגב: הליצנים מבדילים בעניין זה בין ה"חשובים", דהיינו הפולנים, לבין ה"לא חשובים", הבולגרים והיגוסלבים, שלעומת הפולנים - הם לא יסלחו לך עד הקבר אבל יזכרו בדיוק למה... ולכן אנו כל-כך נזהרים, ו"בעלי התפקידים" נזהרים שבעתיים, שכבר אמר שלמה החכם: "חכמים היזהרו בדבריכם כי חיים ומוות ביד הלשון".

 

עד כאן ההקדמה, שבלעדיה אי-אפשר להבין את האירוע הבא:

 

"מעשה בחברתנו נירה כהן" - כך סיפר נהג הבית - "שלמדה קולנוע כמה שנים בלוס-אנג'לס. יום אחד הגיע לאמריקה עודי דגאי, רכז-המשק, פולני בן-פולני גזעי למהדרין, בלוויית רותי אשתו. הם נדברו להיפגש עם נירה בעיירה סן-לואי-יביסקו, מרחק ארבע שעות נסיעה ברכבת מלוס-אנג'לס, במסעדה שליד התחנה. במרחק 200 קילומטרים מסביב - מדבר, אין-אדם, בוודאי שלא מישהו מעין-שמר (כמו שקורה למשל בניו-יורק שתמיד תפגוש פתאום את מישהו מהקיבוץ, או את גיסתו וכו', שאתה דווקא לא סובל). בהתרגשות גדולה הם נפגשים במסעדה הענקית הריקה מאדם, ואין ספק שאיש מאנשי עין-שמר, המרוחקת 20.000 ק"מ משם, מעולם לא דרכה ולא תדרוך כף רגלו בעיירת-ירֵח זו - ונירה שואלת חסרת סבלנות: "נו, ספרו כבר מה חדש בבית!!!"

 

ועודי, לפני שפותח את פיו לענות, מסתכל ימינה, אחר-כך שמאלה, אחר-כך לאחור, שמא אותו "הוא", או אשתו או גיסתו וכו' נמצאים בטווח שמיעה" - ורק אחר-כך הוא מתחיל לרכל על... ניחשתם: על חברו הטוב ביותר.

זה כוחו של רפלקס-פולני-מוּתְנֶה...

 

אבל הפלגנו למרחקים ושכחנו את שימק וזלטקה... כ"פולני-בן-פולנים" גם אני, שיושב מול הנייר הלבן לבד בחדרי וכותב - מסתכל עכשיו ימינה ושמאלה ולאחור... ומפני שאני חושב על תקרית קשה גם שיניתי את השמות. חרב-דמוקלס-המתהפכת תלוייה תמיד מלמעלה.

 

שימק וזלטקה היו, אם-כן, מה"לא-חשובים". בנם הביא אישה מהצבא ("משרד השידוכין הגדול במדינה") הוליד ארבעה ילדים, וכשהיה בפעילות ב"מפלגה" בעיר פגש איזו בחורה. כשהגיע תורו לחזור הביתה מתוקף הרוטציה, איתרע מזלי להיות המזכיר. המזכירות החליטה להחזירו. ערב אחד הוא מגיע למרפסת שלי וקורא לי החוצה, ואומר לי במלוא האלימות של גופו החזק והשרירי: "אם אתה תעיז להחזיר אותי הביתה אני מוריד לך את הראש!" בזה הלשון. למזכיר הקיבוץ!

 

לא החזרתי אותו הביתה... לאחר עוד קדנציה בטלנית ב"מפלגה" הוא התחתן עם הבחורה, נשאר בג'וב במפלגה ועזב את הקיבוץ, את ילדיו השאיר לנו - טרף לפסיכולוגים במימון הקיבוץ כמובן. לזה הקיבוץ טוב.

 

הנה מתגלגל ובא לעברי עוד טיפוס עגלגל וקטן קומה, ה"רבי המקומי" שבתאי א'. הוא בן זוגו לצמד של אותו שאול, שכנו לבית, שניהם גוצים, בני העיירות, ובניהם הבכורים, ניבי ואבנר, מבלבלים בין הוריהם, וכולם בטוחים שהם אחים, ואף אחד לא יודע מי ההורים של מי. החשבונות והקנאות מהקן בעיירה נמשכים עד היום, 70 שנה אחרי ובטח יימשכו גם שם, למעלה: מלכה מוּסין אשתו של שבתאי, טענה ששרה רוזוב, השכנה, אשתו של שאול, מנסה לגנוב את שבתאי שלה, ושרה טענה שמלכה מנסה לעגוב על שאול שלה וגם רחלקה מנסה... ליצחק עצמו הייתה אהובה בקן בעיירה - חנה. לעיתים הייתה באה לבקר אצלנו - ורחלקה קינאה והייתה בטוחה שיצחק בן ה-80 עדיין אוהב ו"מתעסק" איתה ומבקר אותה כשהוא נוסע לאירוע השנתי של יוצאי העיירה... "היא מפתה אותו והוא קופץ למיטה שלה" - הייתה אומרת לי. יש חיים בגיל 80!

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: