הפר, ה'מזריע' ו-וונוס במקלחת המשותפת / עלי אלון

 

הפר, ה"מזריע" ו-וונוס במקלחת המשותפת (מאגדות לודז' דישראל)

עלי אלון - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך הספר "איתקה", העומד לראות אור בקרוב

   
איור מאת יעקב גוטרמן

כידוע, משה הוציא את העם ממצרים בעזרת ג'ינגל מוצלח שהמציא היחצ"ן שלו, אהרון: "ארץ זבת חלב ודבש". ומה מצאו - כרגיל למחרת הבחירות: ארץ אוכלת יושביה, שום דבר מההבטחות האלוהיות... במקום דבש וחלב ארץ זבת אנופלס "אנטי-ציוני", כנענים ומלחמות. כך גם הורינו: באו ומצאו קדחת בצלחת וחמסינים וערבים, כדבר המשורר: "...ואצלנו יש חמסין וכל מיני קדחת". אבל הם התחילו הכול במו ידיהם, נטעו וייבשו והביאו פרות דמשקאיות שזופות-אדמדמות, והכליאו אותן עם מתנדבות הולנדיות לבנות עור, והמציאו את ההשבחה על ידי הזרעה מלאכותית.

 

בעין שמר היה אחד הפרים המפורסמים, "אלוף", וחילקה הרפתן היה "המזריע". הוא היה מכניס פרה דורשת אל בין הסורגים, אחר כך מכניס את הפר שיקפוץ עליה, וברגע המכריע תופס את - קראנו לזה "הגזר" - של הפר, מטה אותו לתוך תרמוס ומאכסן בו את הזירמה. בג'יפ המצ'וקמק שלו היה נוסע בין היישובים, ובכל מקום שהניפו דגל ירוק, שהיה הסימן המוסכם שיש פרה דורשת, כלומר קופצת על חברתה כאילו הייתה פר - היה נכנס ו"מזריע". אגב: דגל היו מניפים גם על תורן בבית התינוקות, כדי לקרוא לאימהות המיניקות מהשדה כשילדן התעורר.

 

פעם הוא ראה, שעל המגדל של מענית מונף הדגל. הוא נסע למענית וליד גבעת חביבה לקח טרמפ את אחת החברות. כשהוריד אותה ליד הרפת שאלה:

- "מה אתה עושה ברפת שלנו?"

- "אני המזריע".

- "מה, באמת? ואני הייתי בטוחה שעושים את זה בהזרעה מלאכותית".

 

את הסיפור הזה מספרים בעין שמר עשרות בשנים. להפתעתי, מצאתי אותו בספר הסיפורים של בית אלפא ושל מעברות. לעניין הסיפורים, ראוי להוסיף כמה מילים:

ביום הולדת ה-70 של עין שמר, כעורך העלון, כינסתי את המאפיה של מספרי הסיפורים המקומיים. באופן ספונטני השיחה נפתחה בכעין דיון מתודי: רפי שפירא טען ש"את הסיפורים האמיתיים אי אפשר לספר". הוא כבר נכווה פעם כשהקלטנו סיפורים ליובל ה-60, ושם סיפר על אחת המורות, איך הייתה מרביצה לילדים ועוד כהנה וכהנה. מתוך חוסר זהירות הקלטת הגיעה לארכיון, שם עיבדה אותה מורה ושישו ושמחו!

 

ניבי אמר, ש"כל הסיפורים שמספרים זה פוליטורה, אבל חייב להיות בהם 'עסיס של אמת'". אני טענתי לעומתו, שנכון שסיפור חייב לצמוח מאיזה גרעין אמיתי, או - בניסוחו של מאיר שלו - "על קרקע המציאות גדלות הבדיות הכי טובות", אבל האמת היא סובייקטיבית, רשומון, וממילא את ה"אמת" אף אחד לא יודע ולא יזכור. כולנו בני חלוף. תישאר רק אמת אחת: האמת של הסיפור, כפי שכתב כבר הומרוס: "ונהיה לשירה בפי הזמרים, הבאים אחרינו בעתיד". באחת: "כל הסיפור זה... הסיפור" ומי שכותב אותו קובע את ההיסטוריה. "ההיסטוריה תהיה נחמדה אליי" - קבע צ'רצ'יל - "היות שאני עומד לכתוב אותה".

 

אני אספן וחוקר חובב של ספרי "אגדות המקום" של הקיבוצים, מהן מציץ - מעבר לשמיכה עבה של פראזות ושל מילות שבת - איזה איפכא מסתברא חתרני, שהרי לליצני המלך מותר היה להגיד דברים שאחרים היו משלמים עליהם בראשם. אילו היה אחד הפעילים אומר בוועד הפועל את מה שאמר הליצן בחצר, למשל: "ילדים של כולם (כלומר של הקיבוץ) הם של אף אחד" או "ילד שיש לו הרבה הורים הוא יתום (ובגרסה מאוחרת: "מכונית של כולם היא של אף אחד"), פסוק המעמיד בסימן שאלה את החינוך המשותף אם לא את רעיון הקיבוץ כולו (כשאנטול-של-שלומית נהרג ניחמו אותה: "אנחנו, כל הקיבוץ, נהיה אבא שלך". אבל היא המשיכה לבכות: "אני רוצה את אבא שלי ולא את כולם") - סביר להניח שאותו פעיל היה נשלח מיד הביתה לעבודת כפייה בשטיפת כלים במטבח.

 

לסיפורים האלה יש תכונה אופיינית: הם נכנסים לקיבוץ כאילו מהדלת האחורית, או דרך פרצה בגדר ולא בכניסה הראשית, שם חוסמים את הכניסה שערי הברזל הכבדים של האידיאולוגיות על מילותיהן הגבוהות. הסיפורים הם הסיכה המפוצצת את הבלון הנפוח.

 

כשדפדפתי באותם ספרונים נתקלתי בתופעה מוזרה: אותם ה"סיפורים" חוזרים בקיבוצים רבים בגרסאות שונות - שהרי לא דומה ההומור הפולני של עין שמר להומור היקי של הזורע או של דליה, ההונגרי של גבעת עוז, האנגלי של יסעור, היוגוסלבי של שער העמקים, הבולגרי של מעברות, הצרפתי של ברעם, המצרי של נחשונים או הצברי של נחשון. המשותף לכולם שכולם נשבעים בנקיטת חפץ שהסיפור אמיתי והתרחש אצלם! "עובדה: הרי שלמק, או רומק או לונק, או טצ'קה או חנקה או לוצ'ה, או סטפן או מקי או וולטר או ארתור או גרישא או סטינקא או זיומה ראו במו עיניהם!!!" שלא להזכיר, חלילה, את ספרי התנועות האחרות, שלכל אחת מהן היו סגנון, הומור וסלנג מיוחדים לאותו סיפור.

 

אז או שכמו מנגינות או בדיחות הסיפורים מתפשטים, כל קיבוץ והגרסה שלו ומי ששמע "מעביר" אותה לקיבוצו, או שהוויה דומה מצמיחה תודעה או "בניין-על" דומה, דהיינו סיפורים דומים, שהרי כולנו ארכיטיפים ופועלים לפי אותם דחפי עומק, רק ה"צבע המקומי" משתנה מקיבוץ לקיבוץ. את המעשה בפר שלהלן קראתי בספרים של בית אלפא, שריד*, משמר העמק, מעברות - רק שם הפר, שם היפהפייה והסגנון התחלפו מקיבוץ לקיבוץ.

 

מקרה הפר הבורח מהמכלאה היה די שכיח בקיבוצים רבים - וזה היה מסוכן. פה ושם נהרגו אנשים שניסו לתפוס אותו. אפילו המשוררת רחל כתבה פזמון בשם "טוריאדור מדגניה" המתאר מקרה כזה:

הפר מרד

ניתק כבליו

והחצרן

יצא לקרב.

עצום הפר

כמו גולית

אך החצרן

עשוי בלי חת.

 

כך זה קרה אצלנו: לוצ'ה, "האהובה בת-האלמוות" של משוררנו צבי ארד, שהייתה בדיוק בדרך למקלחת, אמרה לי, "ראיתי הכול במו עיניי: הפר הענקי של חילקה, 'אלוף', פרץ באותו יום מסוגרו והתרוצץ בקיבוץ עד שהגיע למקלחת המשותפת, מקלחת הפחים, בצד של הבחורות - נגח בה ונעלם בין הריסותיה כמו שמשון מתחת לחורבות מקדש דגון. כעבור מספר דקות יצאה מבין החורבות רחל ז, ונוס המקומית, עירומה, כאילו עלתה מן הים לאחר ש'זאוס אונס הנשים' ביצע בה את זממו. כעבור תשעה חודשים נולד לה ילד יפהפה... עם בדל זנב של פר. בניתוח קטן הוסר ה'תוספתן' (מקרה של ילדים הנולדים עם בדל זנב לא נדיר בעיתונות הרפואית), אבל הילד שגדל הצטיין באון מיני כמעט אלוהי והיה לאחד מרודפי הנשים הגדולים בקיבוץ, ולמרות ששמרו את דבר הניתוח בסודיות מוחלטת אתה - כמו כולם - בטח יודע למי אני מתכוונת".

 

לפנינו מיתולוגיות בהתהוותן. את המיתולוגיה של מושב נהלל, עם הפר הענקי הנישא על כתפיים, תיאר יפה מאיר שלו ב"רומן רוסי" בעקבות מארקס את מקונדו, הוא כפר מולדתו ארקטאקה. ואם במקונדו נולד ילד עם זנב חזיר כתוצאה מאורגיה מינית - למה שלא ייוולד בעין שמר, שרק את קצה הקרחון מעלילותיה המיניות מותר לנו לספר כאן, ילד עם זנב פר? מתוך "עסיס האמת", מן המציאות של הבחורים הרודפים אחרי הנשים, נולדה ההשלכה המיתולוגית שבסיפור.

 

כך הגיע הסיפור הזה לחצר הקיבוצית ובגרסה מדהימה חובר ל"מקלחת הפחים" המשותפת - גם היא מיתולוגית - ובאיזה קיבוץ לא הייתה אותה מקלחת פחים, כשלצדה הבוילר לחימום המים וחורי ההצצה במחיצה בין החברות ובין החברים, שהיינו משביעים מבעדם את תאוותינו המיניות הראשונות - הפסיכולוגיה והדמיון האנושי אינם משתנים במשך אלפי שנים, מאז הציץ האדם הראשון על חווה הרוחצת במי המעיין ובני האלוהים ירדו לשכב עם בנות האדם.

 

אגב: הורינו, חניכי הגימנסיות הפולניות, הכירו היטב את המיתולוגיה היוונית. אולי כשלוצ'ה, שלמדה בגימנסיה בוורשה עם אימא שלי, המציאה את סיפור הרכילות הזה על רחל ובנה, היא נזכרה - כפי שקרה לנעמי שמר עם "ירושלים של זהב" - בסיפור המיתולוגי ההוא, העתיקה אותו מבלי דעת לחצר הקיבוצית, והייתה בטוחה ש"באמת ראתה הכול במו עיניה".

 

* שריד: הסיפור מופיע גם בספרו הנפלא של רפי רוזן: "בית הקומתיים נושם" - אולי הספר היפה ביותר שנכתב אי פעם על קיבוץ.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: