המרגלים / עלי אלון

 

המרגלים

עלי אלון - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מאגדות לודז' דישראל

 

שתי משלחות שלחו הלודז'אים לבדוק את הארץ המובטחת שהוצעה להם, ושתיהן פסקו שהמקום איננו ראוי להתיישבות.

איור מאת יעקב גוטרמן

אשכול אמר להם: "אין כאן מים וגם לא יהיו ותצטרכו להתקיים מעבודה שכירה בכרכור". אבל הם התעקשו. כך מתחילה המיתולוגיה של עין שמר.

 

ב-1924 ירדו ראשוני עין שמר, שכינו את עצמם "קבוצת הכדורגל של קן לודז'", מהאונייה בנמל יפו, כשעל החוף עומדים מובטלים וצועקים אליהם: "משוגעים, תחזרו הביתה! אל תרדו! מה באתם לחפש בארץ הדפוקה הזאת?!"

 

אבל ה"משוגעים" שלנו ירדו - כלומר עלו. כך מתחילה המיתולוגיה שלנו, כמו סיפור המרגלים על "ארץ מובטחת זבת חלב ודבש", המצפה להם וכשהגיעו אליה הסתבר שהייתה "ארץ אוכלת יושביה".

 

כמו הרצל שאמר, "בבאזל הקמתי את מדינת היהודים", הם טענו, "על מגרש הכדורגל של קן לודז' הקמנו את עין שמר". הלודז'אים הפיקחים שלנו - אילו היו חכמים באמת ולא פיקחים כמו החלמאים, היו בוחרים להם מקום ליד תל אביב, כמו למשל שפיים - "פרטנזיות" גדולות היו להם, אבל עסקים טובים הם - ובניהם - אף פעם לא ידעו לעשות.

 

כל מקום והמיתולוגיה שלו: איך נוסדה אתונה? ורומא?... מספרים על חלם עיר ה"חכמים", שמלאך אלוהים צרר את כל ה"פיקחים" בשק ועף כדי לפזרם שווה בשווה בכל המקומות, אבל - מעשה שטן - חור נפער בשק וכולם נפלו במקום אחד. במבט לאחור על עלילות עין שמר...

 

שלוש שנים ישבו בעין גנים שבפתח תקווה, מצפים שיימצא להם מקום התיישבות. יום אחד התבשרו: יש! מקום אחד נידח, בגבול הארץ הנושבת, שהתפנה מיושביו. שום קבוצת חלוצים לא הצליחה להחזיק שם מעמד. קדחת, צמא, ערבים, בדידות, ומה לא... עשר מכות פלשתינה. עשרה קבין של צרות. "אבל אם תרצו אין זו אגדה - ה'אגדה', ה'ארץ המובטחת' הזאת, היא שלכם".

 

אבל לפני שהקדימו נעשה לנשמע - לא הלודז'אים שלנו יקנו חתול בשק כמו העם הטיפש ההוא לרגלי הר סיני, שחתם בלי לקרוא אפילו מה כתוב בחוזה ומשלם על כך זה שלושת אלפים שנה - שלחו מרגלים לתור את הארץ. הלכו והלכו ולבסוף הגיעו למקום שומם ונידח מוקף בחומה, ולרגליה איש משוגע, שרוף שמש, שריד אחרון ל"קבוצת ברנר" שהתפרקה - הוא שמואל פוקסגלט (לימים שועלי, "שמואל הראשון") - ניצב בתוך בור עמוק ומתוכו עולים רק רגבי אדמה כמלוא האת, והוא חופר בידיים באר. כל השטח היה זרוע בורות שחפר בשיגעונו-אמונתו הגדולה, ומתוך הבור בקע קולו: "כאן צריכים להיות מים". מים כמובן לא מצא. רק עשר שנים מאוחר יותר, במכונות קידוח גדולות, מצאו אותם, בעומק עשרות מטרים - לא לפני שהד"ר לובזובסקי האגדי סימן להם את מקום הקידוח בעזרת ענף ירוק שרטט בידו.

 

לא אחת אלא שתי משלחות הם שלחו לבדוק את הארץ המובטחת שהוצעה להם - ושתיהן פסקו פה אחד שהמקום איננו ראוי להתיישבות. לוי שקולניק (אשכול) הזהיר אותם: "אין כאן מים וגם לא יהיו. תצטרכו להתקיים מעבודה שכירה בכרכור". ודווקא את המקום הזה הם בחרו ועשו אותו ל"טבור העולם", ונאחזו בו כמו הינבוטים והאטדים.

 

זהו, כך נולד קיבוצנו, המכונה על ידי בניו "טבור העולם" ועל ידי ליצניו "לודז' דישראל": חבורה של "משוגעים" שפגשו עוד משוגעים, ויחד בנו את הארץ המשוגעת הזאת ואת המקום האהוב והמשוגע הזה שלנו, הולידו בנים ובנות, נכדים ונינים, שאחד מהם כתב:

 

נקודה קטנה על מפת העולם,

סתם נקודה מקרית, כאילו אלוהים

בעיניים עצומות

הניח חוד של עיפרון ופקד:

"כאן!"

פה תפקח עיניים ראשונות,

אוזניים,

אפון,

תמשש בזרועות זעירות

מאוהב, שבוי לכל החיים

ממבט ראשון.

 

(נכון. גם אהבה היא בית-סוהר.

ניסיתי למרוד,

לברוח תרשישה כמו יונה)

 

נקודה קטנה שלי,

אלמלא נולדתי בך

לא הייתי שומע את שמך לעולם

והשמש והלבנה וכל הכוכבים

סובבים סביבך

כאילו את יחידה בעולם

מאגדות לודז' דישראל

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: