הכיריים הגדולים, ה'ציבורית', והכפית של מאיר יערי / עלי אלון

 

הכיריים הגדולים, ה"ציבורית", והכפית של מאיר יערי

עלי אלון - עין שמר

איור מאת עיקב גוטרמן

 

כשפקחנו את עינינו במקום הזה כבר עמד המִשכּן, לאחר הרבה טלטולים, בצריף הנושק לחומה שליד השער הגדול.

איור מאת יעקב גוטרמן
כולם ישבו סביב שולחנות עץ על שני ספסלים, משני צידי השולחן, וצריך היה "למלא שולחנות" לפני שמתחילים שולחן חדש. עדיין לא המציאו את הפלסטיק - וכולם אכלו מצלחות פח ושתו מספלי פח שהיכווּ את השפתיים והלשון. פאר השולחן, אחד המוסדות המקודשים וההמצאה הייחודית ביותר של התנועה הקיבוצית, הייתה ה"ציבורית" (בקיבוצים אחרים קראו לה גם "כלבויניק"), קערית-פח אליה הושלכו קליפות הירקות מהסלט וכל שאר הפסולת. כיום, כשלכל אוכֵל יש מגש לקליטת הפסולת, קשה להבין איך הציבו במרכז השולחן משהו כל-כך לא אסטטי - אבל אז, האלטרנטיבה של פיזור הקליפות סביב הצלחת על השולחן הייתה גרועה יותר. פעם לוי אדיב, ראש המועצה המקומית ומנהל תנובה חיפה, זה שהיה מוציא מצלחות המתנדבים את הביצה השנייה שלקחו, לא יכול היה לסבול יותר את בזבוז האוכל, ולשם הפגנה אכל שבוע ימים רק מה"ציבוריוֹת"...

 

אחר-כך "המציאו" את הכיסאות האינדיבידואליים (מהפכה ניוטונית!) ואפילו את השולחנות הקטנים (שוויון ערך האדם - אין "ראש השולחן"*). לא נאריך בתיאורים, הנפוצים למדי בספרות הקיבוץ.

 

פנינת חדר-האוכל היה המטבח כשבמרכזו הכיריים הגדולים עליהם בישלו בסירי ענק. לוצ'ה, "אהובת המשורר", מספרת, שבכל פעם כשהבחורות בהיריון חיפשו בחורים כדי להרים את הסירים הענקיים - לכל הבחורים הגיבורים פתאום "כאב הגב" או שהיו "עסוקים" או פשוט נעלמו... בית-השימוש - עדיין לא המציאו את מערכת הביוב - היה מרוחק והבחורות לא העזו ללכת לעשות פיפי מפחדה של חנה פומרנצנבלום-ארליכמן, "כי לא הולכים לצרכים פרטיים על חשבון העבודה". אנחנו הילדים היינו תמיד סביב הכיריים - בייחוד בחורף - צולים פרוסות לחם בשמן, עליהן בוזקים מלח בישול גס. השומרים, ב"שינֶלים", היו באים להתחמם. בארון מיוחד, ב"קודש-הקודשים", ככלי-הקודש של המשכן, שמרו מערכת כלי חרסינה, עם כוס זכוכית, גביע לביצה, כפית ומפת שולחן, לביקוריו של המנהיג, בשעה שכולם שתו ואכלו בכלי פח, סכין יחידה לכל שולחן ועל כפיות בורגניות איש לא חלם.

 

כש"מאיר" היה בא היו עושים לו ביצה מיוחדת כמו שאהב, "בין קלה לקשָה" - וכבר סיפרנו שאם המבשלת לא הצליחה לקלוע בדיוק לרצונו - זו הייתה קטסטרופה וההנהגה המקומית, תוחס'לייקרים ידועים לשֵם, שקידומם היה תלוי בחוות דעתו של האדמו"ר, התהלכו על בהונות סביב השולחן, בוחנים כל עווית-שפתיים של "המנהיג", שמא לא ערבה לחיכו הביצה - תמונה הלקוחה ישר מגוגול, אם לא מסביבתו של סטלין... מספרים שפעם ביקש שיקראו לטבחית "שבישלה את הביצה" והלבין את פניה בציבור בנזיפה חמורה כי הביצה לא הייתה בדיוק, ופני האנשים בושו וחפרוּ. אבלים וחפויי ראש התהלכו במחנה, חרדים מה יהיה כשיגיעו לבית-התנועה בתל-אביב. רפי שפירא הזוכר-כל טוען שהמבשלת ה"מפשלת" הייתה אמו אללן, והיא שסיפרה לו.

 

פעם נאם בחדר-האוכל יעקב חזן, ובסוף דבריו אבנר הצעיר ביקש לשאול שאלה. לפני שפתח את פיו היסו אותו הוותיקים: "אתה חוצפן! את חזן לא שואלים שאלות" (בטח לא מביכות)... אם את חזן לא שואלים שאלות - על אחת כמה את מספר אחד, "המנהיג".

 

בפתיחת שנת הלימודים במוסד במשמר-העמק - מספר שלמה שביט - היו מזמינים את מאיר יערי לשאת נאום. "בחולצות שומריות רכוסות בשרוך לבן ישבנו בחדר-האוכל על ספסלים. מאיר יערי ישב בראש השולחן בסבר פנים חמור... כרגיל, יערי האריך מאוד בנאומו והפליג לעולמות קרובים ורחוקים. התקשיתי להבין על מה הוא מדבר. השנה הייתה 1941, עיצומה של מלחמת העולם השנייה, ובעיות קשות עמדו לפני מעמד הפועלים בכלל והמפלגה בפרט. דבר אחד משך את לבי. יערי דיבר על מדינה דו-לאומית, שבה יחיו יחד יהודים וערבים. רעיון נפלא! אמרתי לעצמי. יערי סיים את נאומו, שתה מים, ואורי [המנחה] שאל: 'יש למישהו שאלות למאיר יערי?' קמתי בבת-אחת, 'כן! יש לי'. רעש עבר בין כל הילדים... הייתי חדש, לא ידעתי שאסור לשאול את יערי שאלות... אזרתי אומץ ושאלתי. 'כן, גם אני בעד מדינה דו-לאומית עם הערבים. אבל האם גם הערבים מסכימים?'...

 

אורי סגר את האסיפה במהירות... רפי רוזן, ידידי היקר וחבר לכיתה, התיישב לצידי. 'שלמה', אמר, אתה ילד חדש. בוא ואלמד אותך. אם אתה לא יודע משהו תשאל אותי. אם אני לא אדע לענות לך - תשאל את גילה, המדריכה שלנו. אם גילה לא תדע - תשאל את פולי, המחנך שלנו, אם פולי לא יידע - תפסיק לשאול. לעולם! לעולם אל תשאל שאלות את מאיר יערי'".

 

רפי שפירא עבד פעם עם אֵדְלָה בחדר-האוכל ובוויכוח ביניהם הוא אמר: "מאיר יערי טועה". אדלה החטיפה לו סטירה וצעקה: "פה (כלומר בחדר-האוכל, במקדש היחד) לא אומרים דברים כאלה!".

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: