יצחק / עלי אלון

 

יצחק

עלי אלון - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הצאן ויצחק - חד הם. כמובן שהיו רועים אגדיים לפניו - אבל בזיכרוננו, זיכרון ילדותנו - יצחק הוא הצאן.

איור מאת יעקב גוטרמן

הוא מכיר כל כבשה בשם ובמספר. תראה לו כבשה והוא יגיד לך מי האבא ומי האימא ומי הבת שלה וכמה חלב היא נותנת... הוא חולב בבוקר ובערב, יוצא למרעה, גוזז, מטפל בכבשים החולות ובטלאים היתומים, מתווכח עם הסוחרים הערביים ובעיקר קובע גורלות: מי מילדי המוסד יעבוד בדיר... ומי לא. הו, וכולם רוצים!!! זה כמו לזכות במדליה, סימן להיותך ראוי להצטרף לנבחרת החולבים, להשתתף בקומזיצים של סיום עונת החליבה או הגז... גאווה כזאת לא מרגישים אפילו אלה שנבחרו להשתתף באולימפיאדה. ויצחק אוהב את כולם, האבא של כולם, בקיצור אלוהים, או איך שאלוהים אמור היה להיות אילו היה נברא בצלם הנכון - בצלמו ובדמותו של... יצחק.

 

שלושים שנה ריכז יצחק את ענף הצאן וכשהוחלט יום אחד למכור את העדר ולחסל את הענף - הסתגר יצחק בחדרו. כלום רועה נאמן יכול למכור את צאן מרעיתו ל... קצבים? מלאכת המכירה הוטלה על כתפיו הרכות של צעיר הרועים, אבישי, נער עדין ודק כגבעול, שגיוסו לצבא נדחה בשל חוסר משקל, שמעולם לא רק שלא מכר כבשה אלא אפילו לא שרוך נעל. מכל הסביבה עטו כעיטים הסוחרים הערבים על העדר המשובח והשמן. "בקה וכפר קרע מלאים בווילות של סוחרים שהתעשרו מהמכירה הזאת שלי... הערבי היה שׂם את הרגל מתחת למשקל ומרים מלמטה להפחית ממשקל הכבשה." - נזכר אבישי. כולם ידעו שמיום שנמכר הצאן הקיבוץ לא יהיה עוד כפי שהיה. כאילו נמכרה לקצבים הנשמה היתרה שלו.

 

אבל בעולמנו המופלא הרע מוליד טוב (ולהיפך). היום, כעבור שלושים שנה מאז, במבט לאחור אפשר להגיד שהיום האומלל ההוא היה "יום השחרור". יצחק השתחרר, מאונס, אומנם, כי אהב את רחליו אהבת נפש, אבל גם משעבוד של 20 שעות עבודה ביממה ו-24 שעות אחריות לגורל 500 נפשות חיות, צאן מרעיתו, ללא שבתות, ללא חגים, ללא חופשות... הוא יצא "מעבדות לחירות", ואת כושר האהבה הפנומנאלי שלו העביר מכבשותיו אל חבריו, כחצרן במשך שלושים השנים הבאות...

 

"הטובים לצאן" או: מדוע יצחק לא קיבל את רפי שפירא לעבודה בצאן

 

לפני זמן מה, בטקס מרשים, באיחור של ארבעים שנה - אבל כידוע, מוטב מאוחר - ארגנתי סולחה בין רפי שפירא ליצחק, ורפי התקבל רטרואקטיבית לעבודה בצאן.

 

נסטה רגע לסיפור צדדי כדי להבין מי הוא אותו רפי: גדל גוף ו"מלא", ניחן בשפע כישרונות מגוונים שמעולם לא הצליח לבחור ביניהם וכך נקרע בין כל השטחים: מוסיקאי מחונן בעל שמיעה אבסולוטית, מנגן בפגוט, זמר בעל קול בריטון נפלא, כותב ומספר סיפורים ומקאמות בהומור כובש, נוטע ומרכּיב הרְכָּבות, מחנך נוער. ועוד תכונה: רפי ניחן בזיכרון פנומנאלי של חוויות ילדות – תכונה שלעיתים קשה לחיות איתה - הן לו והן לסביבתו. חכמי החינוך הקיבוצי החליטו יום אחד לקרוע אותו ממשפחתו, והוא התגלגל שנים במוסדות ל"דפוקים" - והוא, שהיה ילד בן שבע - זוכר בדיוק מי היה בוועדת החינוך ההיא ומי היה מרכזה... ואיננו סולח. "זה היה שבתאי," - אומר רפי, שזוכר לו זאת חמישים שנה ולא משנה ששבתאי כבר ברמינן זה שנים.

 

מעולם לא שכח ולא סלח. מעולם לא סלח לקובה, האדריכל המקומי - ז"ל מזה עשרים שנה - שבריב קשה, ובטענה שבֶּנֶק, אביו של רפי, "לא יודע לבנות קיר אחד ישר,", גירש אותו מריכוז הבניין והוא – כמו בנו שנאלץ לנוע בין המוסדות – נאלץ לחפש את פרנסתו מחוץ לקיבוץ עד מותו מהתקף לב, כך, שלטענתו של רפי "קובה הוא לא פחות ולא יותר מאשר 'רוצח' אבי".

 

אבל מה לעשות שאביטל גבע, בנו של קובה, הוא אהוב נפשו של רפי? הו היכן אתה שייקספיר שתכתוב לנו את עלילות רומיאו ויוליו בעין-שמר?

 

אבל "נחזור לכבשה שלנו", כפי שאומרים הצרפתים, דהיינו, לעניין ה"סולחה": כאמור, כל הילדים רצו לעבוד בצאן, זו היתה גאוות יחידה, כמו "הטובים לטייס" או כמו חוויית יוצאי הפלמ"ח: הווי מיוחד, בדיחות, חליבות-ערב ולפעמים - אם אפשר באמת לסמוך עליך שתקום בשעה ארבע בבוקר – אפילו חליבת בוקר, שאחריה אתה בא מסריח - וגאה על בגרותך ומיוחדותךָ - ללימודים; שתיית חלב ישר מהעטין עם קצפת מתובלת בגללי כבשים, קומזיצים של בשר טלה וביציות מביצי התרנגולות שהסתובבו בדיר... בקיצור: להיות "בוגר הצאן" היה המלצה לכל החיים, כאילו אתה בוגר יחידה מובחרת.

 

חלומו הרטוב של רפי ה"מופרע" היה להתקבל לצוות הנוקדים, שאיפת חיים שאף פעם לא נתמלאה והשאירה בו פצע פתוח שלא נרפא עד היום. חבריו לקבוצה עברו את מבחן הקבלה: עמי התקבל... יואש התקבל... ("הייתה להם זכות אבות, פרוטקציה.") אפילו רן אדליסט, ילד החוץ התקבל... ומדוע רק רפי לא???

 

לאחר תחקיר ארוך של שלושים שנה גילה רפי ש"היו עליו המלצות רעות," ותדמית של "פרא אדם", שמפריע לשאר הילדים בעבודה, ויעקב המחנך - רפי זוכר בדיוק! - אמר ליצחק שאי-אפשר לסמוך עליו. הוא גורש מכל מקום עבודה (אין דבר, רפי, הרי אנו יודעים היום שדווקא הילדים היצירתיים ביותר הם פורצי מסגרות). נו... והוא לא התקבל...

 

ארבעים שנה עבד רפי קשה כדי להוכיח לכולם - וליצחק במיוחד - שהוא אחד האנשים החרוצים והאחראיים בעין-שמר.

 

והנה התקיים טקס ריהביליטציה בין יצחק לרפי. אני הייתי הקונפרנסייה. רפי סיפר את סיפורו, הם התחבקו והתנשקו, הרמנו כוסית לחיים, ויצחק הודה, באיחור של ארבעים שנה ש"הוא הוטעה קשות ומקבל את רפי רטרואקטיבית לצוות הנוקדים ורפי רשאי מעתה ואילך ליטול חלק בכינוסי הנוקדים המפורסמים - שם מלמד עמנואל זמיר, אחיו של דוד זמיר, רכז הצאן האגדי ממרחביה, משיריו החדשים – 'כחבר האגודה לכל דבר' (חבל רק שאגודת הנוקדים הנ"ל וכנסיה הנלבבים כבר עברה לפני שנים רבות מן העולם), וכן מעתה ואילך וגם רטרואקטיבית זכותו להשתתף בקומזיצים המופלאים של סוף עונת הגז או עונת החליבה," (שלא מתקיימים כבר ארבעים שנה)... אבל תודו שאלה פרטים קטנים ולא-חשובים... ורפי - ילד בנשמתו - היה מאושר (רטרואקטיבית)... ללמדך, שבכל אחד מאיתנו, הילד הקטן, הפנימי, המבוייש - עדיין מצפה לתיקון עוולות העבר.

 

אגב, באשר לקומזיצים, עובדי הצאן כשהיו שוחטים כבשים או טלאים בשביל המטבח, "החרימו" את הכבד בשביל הקומזיצים, וענו תמיד לשאלתה של האקונומית הנדהמת: "ואיפה הכבד?" בתשובה ניצחת: "הוא נולד בלי כבד"*...

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: