היום שלה / א.א

היום שלה  

א.א

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

(מוקדש לך, שרחקת)

 

היא התעוררה אל בוקר סגרירי וגשום, ראשונה מכל שוכני הבית כהרגלה מדי יום. היה זה הרביעי באוקטובר. היא מחכה ליום הזה כמעט שנה מראש.

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

היא הביטה החוצה מבעד לחלון. דרך מסך טיפות המים הזולגות יכולה הייתה לראות את הרחוב שלמטה. עצי הלבנה שבשדרה עמדו עירומים כמעט לגמרי ועלי השלכת היו מפוזרים רטובים וכהים על פני כל הרחוב. השמים ממעל היו אפורים, סמיכים וכהים דבר שבשגרה בתקופה זו של השנה. ממול עמד לו כמו תמיד תא הטלפון האדום והעגלגל שכל כך אהבה את מראהו ותמיד הזכיר לה נשכחות מהתקופה שרק עברה לגור בשכונה הזו. הוא היה הקשר היחיד שלה אל מה שהשאירה מאחור.

 

היא ניתקה מהחלון ומהתמונה הנעימה אך המעט קודרת שבו, וניגשה אל המטבח. במסדרון העיפה מבט גנוב אל התמונה הגדולה שעל הקיר והרגישה לרגע את החנק בגרונה. לא, היא אמרה לעצמה, עוד לא. קודם שכולם יעזבו את הבית.

 

היא שפתה שתי כוסות של תה חם, אחת לה ואחת לו וניגשה עם הכוס הרותחת לחדר השינה. היא הדליקה את האור ונגעה בו קלות. הוא מיד הסתובב אליה ובאינסטינקט הקבוע שלו מתוך שינה הפליט את ה: "האו זיט מייט?" הכל כך טיפוסי שלו שתמיד הצליח לעלות חיוך על שפתיה.

 

הוא התיישב במיטה ולקח את כוס התה מידה המושטת. הוא הביט אליה לרגע וראה את פניה ומיד נזכר שזה היום. היום, חשב לעצמו, הוא צריך להשתדל להיות הכי בסדר שרק אפשר.

 

היא ניגשה כעת אל חדר הילדים. הם שכבו להם שלושתם צנופים במיטותיהם כמו שלושה גורים קטנים ואהובים. היא נעמדה שם מעליהם, לרגע, מביטה בהם ויודעת שכאן, בשלושת המיטות האלו, שוכב היקר לה מכל. זהו האוצר הפרטי שלה. האהבה והחרדה אליהם ועליהם, נלחמו על ליבה באופן שווה.

 

היא ניגשה אל כל אחד והחלה מלטפת קלות וקוראת בשמו כדי שיקום.

 

בשמונה וחצי יצאו כולם והבית התרוקן. היא לא מיהרה לשום מקום, מראש לקחה לה יום חופש מהעבודה, כפי שהקפידה לעשות מזה שנים. היום הזה הוא היום שלה. לא שלה - אלא שלה, של האחרת.

 

היא ניגשה אל אחד הארונות והוציאה ממנו אלבום תמונות. היא הניחה את האלבום על השולחן ואחר כך הלכה והוציאה נר נשמה מארון המטבח. היא הדליקה את הנר ליד התמונה הקטנה שעמדה על השידה אותה היא טרחה למרק כבר אתמול ולהכינה לקראת היום. אחר כך הלכה והתיישבה אל השולחן במטבח צופה החוצה אל הגשם שהמשיך לרדת ללא הפסקה.

 

היא הרהרה כמה שונה זה משם, כשיורד גשם בסוכות ועוד גשם שכזה. בילדותה אם היה מטפטף מעט גשם בחופשת הסוכות הייתה זו חגיגה של אושר לילדים, נחמה על סופו של קיץ ארוך ומתיש. ואילו פה הגשם יורד ויורד ללא הפוגה... אבל היא כבר מזמן התרגלה לרעיון וחוץ מעצבות נעימה שזה היה משרה עליה פה ושם היא חיה עם זה בשלום.

 

היא העבירה את מבטה מן החלון אל אלבום התמונות. לאט, לאט החלה לדפדף, מביטה בריכוז בכל תמונה ותמונה כמו הייתה זו הפעם הראשונה. בהתחלה היו אלו תמונות שחור לבן של תינוקת יפהפייה מחייכת בעגלה, מוקפת חום ואהבה.

 

הם היו משפחה מאושרת. אבא, אמא, שלוש בנות ואח אחד. ואז נולדה היא.

 

היא זכרה כל רגע ביום המאושר ההוא, שבמבט לאחור, היה היום המאושר בחייה בו בישר לה אביה על הולדת האחות החדשה. היא הייתה בת 11, השנייה בין בנות המשפחה. שנה צעירה מאחותה הבכירה ושנה מבוגרת מאחותם השלישית. אחר כך נולד הבן ולבסוף נולדה היא.

 

היו אלו תמונות יפות שצולמו בידיו המקצועיות והאוהבות של אביה שהיה בין שאר עיסוקיו גם צלם מוכשר. הייתה זו ילדה מקסימה שבאה לפצות על שנים לא קלות. ילדה של פיוס, ילדת מתנה. יפה וחכמה אהובה ומקובלת, לא בת תפנוקים אלא דווקא ילדה עצמאית וחריפה עם המון אהבה ויופי כאילו ניסה מישהו לדחוס כפיצוי את כל הטוב בכל כך מעט זמן.

 

היא המשיכה לדפדף ולהתקדם עם השנים. יום הולדת שנה ושנתיים, תמונות של ילדות בקיבוץ. ילדים יחפים בקיץ, בריכת השחייה, אבטיח מרוח על כל הפנים. והנה הקטנה, עם מגפיים צבעוניות ומעיל אדום מבצבצת לה בחדווה בשלוליות החורף הגדולות. ושוב הכינרת והירדן, המטעים, השכנים לבניין שבו התגוררו, והדשאים המוריקים תמיד.

 

עם התמונות, יכלה לחוש שבא גם הריח וכמו חודר וחוזר מבעד לערפל הזמן. ריחו של הדשא לאחר הכיסוח, ריח המלונים בקיץ, ריח פריחת הפרדסים באביב, ריח קציצות השבת בארוחת הצהריים בחדר האכילה של הקיבוץ, ריח הכלור שנודף מהגוף החם, אחרי שהות ארוכה מדי בבריכת השחייה. ריח הגויאבות, שעכשיו ממש, הרהרה לה, הן בודאי מפיצות את ריחן השתלטן על כל מרחביו של המשק.

 

וככל שניסתה להאט את ההתקדמות בין דפיו של האלבום כך חשה איך מבלי שתרצה היא מתקרבת וחוצה את קו האמצע. הנה היא, הקטנה, עולה לכיתה א'. שיערה חום בהיר וחלק, אסוף בסרט צבעוני והיא לובשת חולצת מלחים לבנה עם צווארון גדול בצבע תפוז וחיוכה חמוד וחסר שיניים. על גבה הילקוט, בידה האחת עשר אגורות ואילו ידה השנייה בתוך ידה של אחת מהבנות מכיתה ח', שהיום, כך שמעה, חיה היכן שהוא בארצות הברית.

 

הנה מסיבת חנוכה ומסיבת פורים ויום העצמאות. ואחר כך שוב קיץ ושוב סתיו ושוב חורף והשנים אצות רצות כל כך מהר לקראת הסוף ואין בידה לעצרן. והנה חודשיים לפי ש"הכל התחיל", הם יושבים כולם ביחד ליד הבית במסיבת יום ההולדת שלה והכל נראה כל כך רגוע ושליו, משפחה גדולה ומאושרת. גם ההורים נראים מפויסים והאחיות הבוגרות - הבכורה כבר בצבא, היא עצמה בכיתה י"ב והשלישית בכיתה י"א, ואילו הבן בכיתה ו' או ז', והקטנה יושבת ביניהם עם זר על הראש וחיוך ענק שפוך על פניה היפות והתמימות שעוד לא יכולות לשער את מה שעומד לפקוד אותה.

 

ואז יום אחד היא חוזרת הביתה מבית הספר כולה חיוורת עם סימנים כחולים על כל הגוף. מתחילה ריצה מבוהלת בין בתי החולים ובין המומחים. לבסוף נשלחת דגימת דם לארצות הברית עם שליח מיוחד והתשובות הן חד משמעיות ומקפיאות דם. זהו סוג נדיר ותוקפני ביותר של סרטן הדם.

 

המשפחה כולה נכנסת להלם. ובינתיים, הקטנה מאושפזת במרכז הארץ ומנסים עליה כל תרופה אפשרית. הם, כולם, עושים משמרות ליד מיטתה, מנסים להנעים את זמנה, להצחיק ולעודד ולהיות איתה בכל הבדיקות הקשות, לגונן עליה מהידיעה המרה ומתפללים יום ולילה לשלומה. כל אחד מהם מתחיל להצטנף פנימה, להינעל, אבל כלפי חוץ הם חייבים להראות לה ולכולם שהכל יהיה בסדר.

 

בלילות שהיא לא מבלה בבית החולים היא מרשה לעצמה להתפרק והדמעות יורדות ויורדות והמחשבות הרעות תוקפות ומשתקות. השאלות הכל כך מתבקשות של 'למה דווקא לקטנה שלהם'? חוזרות ונשנות ולא נותנות מנוח ולא נותנות לעיניים להיעצם, הרי היא, הקטנה הפספוסה שלהם, לא עשתה רע מימיה לאיש, מלאך קטן ואהוב שכל חטאו היה שהשרה על כולם יופי ואהבה, על זה נענשים בעולם הזה?

 

החבר שלה, שליווה אותה לאורך כל התיכון ניסה לגונן עליה ולעזור, אבל זה היה גדול עליו והיא הלכה והתרחקה. הכל התגמד ונהיה לא חשוב, הלימודים, החברים, הקיבוץ, האוכל, שום דבר לא היה חשוב. רק דבר אחד היה עכשיו מול העיניים וזה חייה של הקטנה שתלויים על בלימה.

 

לפתע היא קמה וניגשת בצעדים מהירים לארון בסלון. היא מחפשת רגע ואז שולפת מחברת. היא חוזרת לשולחן ומתחילה לעלעל. זה היומן שהקטנה כתבה בתקופת המחלה. הכתב שלה העגול והיפה, הציורים הנאיביים.

 

מחד ילדותיות מתוקה ומתבקשת אך מאידך בגרות שבטרם עת, חוכמת חיים, כאב שחבוי בין השורות המרווחות, זעקה שלא תזעק כי אינה יודעת שהיא זכאית להיזעק.

 

היא חושבת לעצמה, הנה הילדה, הילדה שלהם, ששוכבת על ערש דווי וכותבת את חוויותיה מבית החולים, מהמחלה, מהבדיקות, מהכאבים והפחדים והכל בהמון אופטימיות - ילדותית אמנם, אבל מלאה בבגרות והבנה וללא תלונות ומענות כמו מקבלת את מה שנגזר עליה בהבנה ובאהבה - אם רק ניתן לומר כך באכזריות.

 

היא נזכרת ברגעי התקווה שבהם מתבשרת המשפחה על תרופה חדשה וניסיונית שנמצאת מעבר לים. רגעים של ציפייה, המאמצים להביא את התרופה ארצה, ואחר כך הכאב והתסכול כשמתברר, שלא מכאן תבוא הישועה שכל כך חיכו לה ועוד נתנה זיק של תקווה ואופטימיות שמשהו טוב יכול עדיין לקרות ואולי אפילו....

 

הדמעות יורדות ויורדות ובחוץ ממשיך הגשם להכות בעצי הליבנה העירומים

.

ואז בא אותו הבוקר. הייתה זו אמה שהתקשרה לבשר את הבשורה שכל כך קיוו שלא תגיע אבל ידעו שאין דרך למנעה.

 

האבל שבא אחר כך היה טוטאלי. הנחמה היחידה הייתה המשפחה הגדולה והחזקה והידיעה שהיא הלכה לעולמה הקטן והנצחי מוקפת בהכי הרבה אהבה שרק אפשר לתת למישהו.

 

אחר כך באו ימים אחרים, ימים של כעס ותסכול, ימים של חוסר השלמה, ימים של פרידה מהחבר האהוב והתומך, ימים של פריקת עול, ימים שהכל נראה בהם כל כך תפל ומר וחסר משמעות.

 

היא הלכה לצבא ואחר כך שבה לתקופה קצרה למשק ואז היא הכירה אותו. הוא היה מתנדב מקורזל שיער, כהה ורזה. לא הרבה זמן אחר כך היא מצאה את עצמה באנגליה.

 

אנגליה, שהיא ההפך הגמור מהקיבוץ, דווקא היטיבה עמה.

 

בהדרגה גם שאר המשפחה עזבה את הקיבוץ ונפוצה לכל עבר. ההורים ניסו לחפש מנוחה לנפשם המיוסרת אבל לא הצליחו למצוא אותה. גם האחיות והאח חיפשו את מקומם, מי בארץ ומי בחו"ל ורק הקטנה נשארה שם לנצח, לבדה, בבית הקברות שבקיבוץ. קבר קטן ומטופח שלא ברור מי דאג לו ומי שמר עליו אבל על הקבר גדל מטפס עדין עם פריחה אדומה וקטנה, יפה ממש כמו שהייתה היא.

 

היא ניגבה את הדמעות, סגרה את האלבום והיומן והביטה בשעון. השעה הייתה אחת בצהריים. עוד מעט יחזרו הילדים ואחר כך יתחילו הטלפונים מכל קצוות העולם כפי שזה קורה ברביעי לאוקטובר כל שנה. היא לקחה לעצמה עוד רגע אחד. היא החליפה דיסק, והפעם בחרה בחוזה פליסיאנו. היא ניגשה ונעמדה שוב ליד החלון.

 

המילים של שיר הגשם של פליסיאנו כמו חצבו בליבה:...CALL MY NAME AND CRY OUT LOUD- I CAN HEAR AMONG THE CLOUDS...

 

האם היא שומעת אותי? היא הרהרה בליבה מרעידה מבכי, היא רואה אותי? היא יודעת שלא שכחתי? שלא שכחנו?

 

אם הייתה חיה היום, היא הייתה כבר בת שלושים...

 

אלוהים - היא חשבה נחנקת - את מה שכבר לקחת - לקחת. רק תשמור לי על שלושת האוצרות הקטנים שלי. תבטיח לי שבהם לא תיגע. בעודה עומדת מול החלון ומסך של דמעות מטשטש את עיניה היא הבחינה לפתע שהגשם הולך ופוסק ופיסת שמים כחולה נפתחה לה למעלה בערך מעל לתא הטלפון האדום והחביב.

 

היא הבחינה מבעד למסך הדמעות שמתוך התא יוצאת ילדה - לפי מידותיה - נראתה לערך כבת עשר. שיערה חום חלק והיא לבושה במעיל גשם אדום ומגפיים. לרגע היא החסירה פעימה, הילדה הסתכלה לעבר החלון שבו עמדה ואז נופפה בידה ואחר כך רצה ונעלמה. היא נצמדה במהירות לחלון כדי לנסות ולהסתכל למטה לראות אם מישהו ברחוב נפנף לה לילדה בחזרה אבל לא היה שם אף אחד.

 

היא הרימה כתף בתנועה של ביטול, מתביישת מעט בהזיה שתקפה אותה לרגע וגרמה לה לפקפק במה שכל כך לא האמינה בו מעולם.

 

בערב לפני השינה כשצעיר בניה עשה אמבטיה היא שמעה אותו שואל את אביו במבטא קוקני כבד: אבא, למה אמא עצובה היום? ואז, מבעד לשכשוך המים והדלת הפתוחה היא יכלה לשמוע את אביו משיב לו: "תמיד בתחילת הסתיו, אמא שלך עצובה ליום אחד, רק ליום אחד. אבל אחר כך זה עובר לה יוני..."

 

את היוני - היא שמה לב - הוא הקפיד לומר בעברית עם מבטא כבד אפילו שיכול היה להגיד גם ג'וני כפי שקראו לו לילד כולם שם, חוץ ממנה. חיוך קטן של שביעות רצון הפציע על פניה.

 

האור בנר הזיכרון שעל השולחן עוד ריצד לו בזמן שלקחה את התמונה והחזירה אותה בזהירות אל המדף. כאן על המדף היא תמתין שנה שלמה עד לרביעי באוקטובר של השנה הבאה.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: