כאילו שכיבו פרימוס / אהרן שמי

כאילו שכיבו פרימוס  

אהרן שמי

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

מתוך ספרו: "אנחנו אבן היסוד" (שירים וחיים של פעם בקיבוץ)

הוצ' הקבה"מ 2007

 

איור מאת יעקב גוטרמן

את אחת האמיתות שהתבררו לי במשך השנים אפשר לתמצת בערך כך: מידת הקנאות והנאמנות למקום שבו אתה חי, נמצאת בדרך כלל ביחס הפוך לגודל שלו. כלומר, כל כמה שהמקום קטן יותר – הנאמנות למקום נעשית פנאטית יותר – ולהפך.

 

עכשיו תתארו לעצמכם איזה ויכוחים, על איזה נושאים, ואילו קטטות, עלולים להתפתח בבית ספר משותף לשני משקים לא גדולים במיוחד? כל הזמן רבנו, ועל הכל רבנו, ילדי עין-חרוד ואנחנו. למי יש סוסות יותר טובות; אצל מי הקומביינים חדשים יותר; בפרדס של מי האשכוליות מתוקות יותר; מי מביא אוכל טעים יותר לטיולי בית הספר. והקטטות הידרדרו לפעמים עד כדי יידוי אבנים הדדי משני עברי הוואדי המפריד בין שני המשקים.

אבל האמת הייתה שאכן, למרות הקרבה בין שני המשקים, היו הבדלים ניכרים בין הילדים של משק אחד למשנהו.

 

ראשית כל, בלבוש. כל משק פיתח, בגלל העובדה שתפר את הבגדים מעבודה עצמית, מעין סגנון אופנה ייחודי, שבלט לעין בזמן שילדי המשק הופיעו כקבוצה, למשל בבית הספר.    

  

תנאי חיים שונים הכתיבו גם התפתחות אופי שונה וכיווני התעניינות שונים. אפילו רק העובדה ש-80 אחוז מילדי תל-יוסף ניגנו בתזמורת ועבדו ברפת, הטביעה בהם קווי אופי משותפים שלא היו אופייניים לילדי משקים  אחרים. פתגם עין חרודי מפורסם קובע כי "כשהתזמורת של תל-יוסף מפסיקה לנגן זה כאילו שכיבו את הפרימוס".

 

הפתגם מעיד על מי שאמר אותו, יותר מאשר על התזמורת, מפני שפרימוסים כיבו, וגם הדליקו, גם בתל-יוסף וגם בעין-חרוד כמובן, אבל תזמורת, שרוב ילדי המשק ניגנו בה, הייתה בתל-יוסף ולא הייתה בעין-חרוד, וזאת הייתה עובדה שקשה להתעלם ממנה וקשה היה שלא להשתמש בה כנשק במסגרת הקרבות הפטריוטיים האין סופיים שהתנהלו בין הילדים של המשקים היריבים משני צדי הואדי.

 

הנגינה בתזמורת משכה אותנו ופתחה אותנו אל ההתעניינות במוזיקה ואל הרצון להקשיב ולהכיר יצירות מוזיקליות, אבל האמת היא שלא הייתה לנו אז כמעט שום אפשרות לשמוע מוזיקה ברמה מקצועית. קונצרט חי של התזמורת הסימפונית, שמענו רק פעם אחת, כשליאונרד ברנשטיין ניצח על התזמורת הסימפונית הארץ-ישראלית מעל הבמה המשותפת; יאשה חפץ הופיע, עוד לפני שנולדתי, במחצבה שליד מעיין חרוד (מעיין חרוד= הג'לוד); הוברמן הופיע בחדר האוכל של עין-חרוד; האופרה של גולינקין הופיעה, שני ערבים רצופים, על הבמה המשותפת, עם האופרה "כרמן". זה, בתוספת הופעות בודדות של כנרים, פסנתרניות וזמרים, היה כל המזון המוזיקלי שנות ילדותנו המוקדמות. והתזמורת שלנו כמובן, בניהולו המסור-ללא-גבול של חיטריק. עד שקרה לנו הנס התרבותי של חיינו, והאיש שהחזיק את המפתחות של הרדיו היחידי של המשק, הפקיר אותו לכל דורש, ואנחנו התנפלנו על ההזדמנות ובמקום ללכת לישון בהפסקת החליבה של הצוהריים, היינו מתאספים בחדר הקריאה ליד הרדיו החופשי והמשוחרר, ומאזינים בצמא למוסיקה קלאסית ששודרה בשעות אלה בשתי תחנות שידור של הצבא הבריטי, ג'י.סי.אי.סי ו-ג'י.סי.פי.אס. אם אני זוכר נכון, ויתקן אותי כל מי שזוכר אחרת. ואם לעשות הכללה, דבר שאני מאוד אוהב לעשות, אפשר לקבוע שאם את התודה על השירים ששרנו אנחנו חייבים לרוסים, אז את התודה לחינוכנו המוזיקלי, ולקירובינו אל המוזיקה הקלאסית, אנחנו חייבים, במידה שווה, לתזמורת ולצבא הבריטי.

 

על כל פנים, כל כך התמכרנו למוזיקה קלאסית, עד ששנים אחרי זה הגיע אלינו ערב אחד יצחק שמעוני עם החידון המוזיקלי שלו. הוא כל כך התרשם מהידע המוזיקלי שגילינו, עד שהזמין אותנו להשתתף בחידון מוזיקלי חי שנערך בירושלים. ואם זכרוני אינו מטעה אותי, עין-חרוד לא שלח לשם אף נציג. ולא הייתי טורח לציין את זה, לולא חשבתי שזאת תשובה ציונית הולמת לעניין כיבוי הפרימוס.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: