חינוך משותף / אהרן שמי

חינוך משותף                                          

אהרן שמי

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

מתוך ספרו: אנחנו אבן היסוד, בהוצאת הקיבוץ המאוחד - 2007

 

איור מאת יעקב גוטרמן

לפי המונחים שהיו שגורים בפיהם של המכונאים שבין האבות המייסדים, אפשר בקלות להניח שאת עולם המונחים של המכונות ומכונאות,ששלטו אז בארץ, הם משכו מהטכנולוגיה הגרמנית. מעצור יד היה אמברקס (ע"ע); ליטוש שסתומים שלייף –סופפים (ע"ע), וכיוון מעצורים – ריגולז –ברקס. אותו כנ"ל לגבי הרפואה עילית, כפי שמעיד שמו של המנתח הראשי של בית החולים – עפולה ד"ר מנדרסהאוזן, או שמו של רופא הילדים הנערץ, ד"ר (או אולי פרופ') נסאו.

וזה היה רק טבעי, שלא לומר אפילו מוצדק, שאבותינו המייסדים, בבואם לארץ חדשה בשביל לכונן בה חברה חדשה, חברה שלא תהיה דומה לזו שסב מרדו ואותה נטשו, פנו אל התרבות הגרמנית שלפני תקופת היטלר, וראו בה מופת ודוגמה ראויים לחיקוי בכל תחומי החיים, החל בבנייה, ארכיטקטורה, רפואה בנקאות ותעשייה וכלה בתרבות מוזיקה, ספרות וחינוך. כן גם בחינוך.

 

ואם יש את נפשך לדעת, כמאמר המשורר את המעיין ממנו שאבו אבותינו ומורינו את הדרך הספרטאנית הנוקשה, הבלתי מפנקת, שעל פיה נהגו בנו, כדאי לך לדעת, קודם כל, במה זה בא לידי ביוטי. בתל-יוסף גרו הילדים בלינה משותפת, ולא בחדרי הוריהם כמו בעין חרוד למשל. בתי הילדים שלנו לא היו מחוממים בחורף ולא מקוררים בקיץ, כלומר אנחנו, שגרנו בהם, היינו חשופים לקור של 3-5 מעלות בחורף, כשההגנה שלנו היא רק בגדים ושמיכות, ולחום של 40 מעלות ומעלה בקיץ, כשהמפלט הוא רק המקלחת. לבית הספר המשותף (ע"ע), שהיה במרחק עשר דקות הליכה, הלכנו החל מכיתה ד' , יום יום, קיץ וחורף, בכל תנאי מזג אוויר. לא סופה, לא מבול, לא ברד ולא חמסין לוהט , לא עצרו או מנעו את הליכתנו לבית הספר או לעבודה אחרי גמר הלימודים. מגיל צעיר, עוד בגן הילדים, חונכנו, אם אפשר לקרוא לזה כף, לגמור לאכול כל מה שנותנים לנו בצלחת, ומי שלא גמר – לא קם מהשולחן עד שיגמור, בעוד המטפלת משגיחה עליו, והוא זוכה ממנה לכינוי הגנאי "פגרן". ואם זיכרוני אינו משטה בי, אני מדבר מתוך ניסיון וידע אישי. ועוד דבר היה מקובל אצלנו ולא היה נהוג בכל הקיבוצים: הבנים והבנות, או כמו  שקראו להם אצלנו הילדים והילדות, התרחצו ביחד, באותה המקלחת, בלי שנשמעו קולות מחאה (ואם נשמעו הרי שלאוזני הם לא הגיעו) ומבלי שאני אישית , לדוגמה, ארגיש איזו שהיא הרגשה של מבוכה או אי נוחות. זה התנהל, והיה נהוג, כאילו שאין דבר יותר טבעי מזה. המנהג הזה החזיק מעמד עד שמספר לא גדול של ילדות חוץ בגיל ההתבגרות הצטרפו לחברת הילדים, וזה היה סופה של הרחצה המשותפת. בחברת הילדים מכיתה א עד י"ב. זו הייתה חברה עם מוסדות כמו אספה כללית ומועצה וועדות, שכאילו נוהלו ע"י הילדים, אבל למעשה תודרכו ונשלטו ע"י המורים, לנוחותו ורווחת הנהלתו של המשק, לתפארת מדינת ישראל, לפי מיטב המסורת הדמוקרטית של מי בעצם? ממי ירשו ומאיפה בדיוק שאבו האבות – המחנכים את עיקרי החינוך המשותף שהטילו עלינו; את היחס הספרטאני, הבלתי מפנק; את המקלחת המשותפת; את הלינה המשותפת, המנותקת מההורים מגיל אפס, ואת האכילה הלא משפחתית עד היציאה מבית הספר?

 

מקור אחד להשראה הייתה, כמו שכבר נאמר למעלה, גרמניה של עד עליית הנאצים לשלטון. ערש התרבות ושיא הקדמה, החל בבטהובן ובקורט וויל וכלה בהרמן הסה ולירון פוכטוונגר, ששימשו להורינו ולמחנכינו דוגמה לדמויות הראויות לחיקוי. המעיין השני הייתה רוסיה, שסיפקה לא רק דוגמה לדרך חיים חדשה, אלא גם ספרים העוסקים באופן ישיר בחינוך משותף של ילדים, השייכים למציאות חברתית חדשה. ספרים כמו " רפובליקה שקיד" ובעיקר " הפואמה הפדגוגית" של מקארנקו, נעשו אצלנו לתנ"ך של מערכת החינוך, ממש כמו ש"אנשי פנפילוב" נעשה מאוחר יותר לתנ"ך של דור הפלמ"ח. ואם כל העובדות שציינתי אכן נכונות, כמה קצרה והגיונית היא הדרך למסקנה, שעקרונות החינוך שהנחו את מורינו נשאבו מתיאוריות חינוכיות, שנוסו ופותחו בבתי יתומים שהוקמו אחרי מלחמת העולם הראשונה ברוסיה ובגרמניה. וגם בפולניה, שממנה הגיעו לתל יוסף יאנוש קורצ'ק וסטפה, שותפתו לשיטתו החינוך ולניהול בית היתומי, שגם נשארה אחריו לטפל בילדי עין חרוד, אולי גם כדי להשוות את ההלכה למעשה.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: