סבא וסבתא / אחיעם וינר

סבא וסבתא      

אחיעם וינר – כפר סאלד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

 

מעטים הילדים בקיבוץ שזכו להכיר את סבא או סבתא שלהם. עוד פחות היו ברי המזל שגרו אתם בקיבוץ. הייתי מסתכל על מיכאל וחנן, חברי לקבוצה, כבעלי נכס מיוחד אשר נמנע ממני באותה עת. מיכאל וחנן הם בני דודים ולהם סבא וסבתא בקיבוץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

סבא שיפטן היה מסדר את קרשי הבניין בערמות, לפי אורך ועובי, מנקה אותם ממסמרים ומכינם לשימוש חוזר. כמו קרשי הבניין, כך גם המסמרים היו מסודרים במחלקות של אורך ועובי. אותם מסמרים היו עוברים תחת ידיו, יישור והכשרה לשימוש חוזר. כי זאת יש לזכור: הימים ימי צנע והחיסכון ניכר בכל. כך היה סבא שיפטן מיישר מסמרים, מנקה קרשים ובונה לו ממלכה סדורה לתפארת ואין עוררין על שלטונו.

 

אהבנו לעבור בין טורי הקרשים שהיו מורמים לקירות גבוהים כהולכים במבוך. תחושת חוסר היציבות של המערכת הועברה אלינו ודגדגה באצבעותינו. היד קרבה ונגעה בלוחות ומייד נסוגה. ושוב היה מגע ורתיעה באחת. סבא שיפטן היה יוצא מסככתו, עיניו רושפות ופיו נובח קללות בגרמנית. עד אותו יום בו יצרנו לא עמד בו יותר.

 

הגענו לחוות הקרשים והסבא לא היה. במשובת נפש שייטנו בין טורי הקרשים ותוך רגעים התנהל משחק תופסת. רצים במהירות בקווים ישרים, חותכים פינות ומדלגים על מכשולים והשמחה רבה. לפתע מופיע הסבא. גדול וחזק ומאיים יותר מתמיד. אנו מאבדים שווי משקל, נרתעים לאחור, נסוגים חסרי ישע ומבקשים חמלה בעינינו. תוך זחילה לאחור אני נופל על ערמה דקיקה ושברירית וכקוביות דומינו, הכל מתמוטט תחתי.

 

ראשו של הסבא היה רכון מעלי, שפתיו רטטו, עיניו התרוצצו וידיו איימו. אותה שנייה של אני מולו, הוא למעלה ואני למטה, חלפה בי המחשבה על כפותיו המיובלות, אשר מסמרים זקורים מהן כדרבנות. בכוח עצום הורמתי על רגלי, שתי סטירות אדירות נחתמו על פני מתובלות בגרמנית ארסית. הועפתי בבעיטה לעבר סככת המסמרים. תחושת סמרור עברה בגופי, רגלי כשלו, ידי קפאו, אך סבא שיפטן עייף ממני ואולי שבע כעסו, ידיו רפו.

 

ברחתי בריצה הרחק למתבן. נשכבתי על הקש הלח לצנן פני הלוהטות.

 

סבתי גרה בצריף שוודי קטן ופשוט. אותה תקופה נבנתה שכונה שכולה צריפים דו משפחתיים על עמודים. לוחות עץ צהוב בלטו בשילובם המדורג ושיוו לשכונה ייחוד זר אשר מאוד תאם לדימוי השוודי שדבק בהם. החדרים היו קטנים אך נראו גדולים ועוד היה להם אסלה וכיור ומרפסת קטנה.

 

לא הייתה סבתא מאושרת מסבתי, אך אני לא הבנתי זאת. היה לה ריח של סבתא ובגדים של סבתא ומקל והילוך שפוף וחיוך על פניה. לא אהבתי לבוא לביתה אך תמיד זכיתי בממתק.

בכוח רצון והתמדה למדה קצת עברית נוסף לתפילות ושירים שהיו עמה. תוך זמן קצר הייתה שואלת המון שאלות, כמו ילד בן שלוש שאך זה גילה את השפה. אני, בחוסר סבלנות, השבתי לה. כבר מראשית פגישותינו, ניסתה להשביע אותי לומר מדי ערב על משכבי:

                                    שמע ישראל

                                    אדוני אלוהינו

                                    אדוני אחד.

 

תחילה לא הבנתי, אחר כך לא קיבלתי. ובכלל, מי יגיד לי מה לומר ומתי?

לא הסכמתי, אך היא בשלה, כאילו כל העולם יעמוד או ייפול על המנטרה הזו.

עקשנית כסבתא טוני לא הייתה. ואני נכנעתי ונשבעתי לומר מדי לילה:                                

                                    שמע ישראל

                                    אדוני אלוהינו

                                    אדוני אחד.

 

ובעודי חוזר על המילים בסבב אין סופי, כסופר כבשים, מופיעה דמותה של טוני מעלי, הבל פיה מגיע לאפי וחיוך ניצחון על פניה.

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: