טעם האווז / אחיעם וינר

טעם האווז 

אחיעם וינר – כפר סאלד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

 

עם רדת החשיכה, התאספנו מאחורי הבית כחיילים הנקראים למשימה. הכל תואם מראש וכל אחד ידע את תפקידו בכוח. מיכאל עם כלי הפריצה וצרור מפתחות ענק. מספר מפתחות גנבים שיתאימו לכל מנעול עקשן, פלייר ומברג טסטר - תמיד עליו. חנן נושא עמו שק ומקל קָפָּפּ לכל מקרה בלתי צפוי. גדי מצויד בסכין ארוכה וחדה. וכל השאר, אנחנו החיילים הפשוטים, לבושים בגדי עבודה ונעלים, הצטופפנו בהמיה מפחד וחרטה.

יעקב גוטרמן, העוגן

לא הייתה זו מלחמת אין ברירה בעינינו, אך היא בהחלט הייתה מלחמת העצמאות. רוצה לומר: מה אנחנו? סתם ילדים חסרי מוטיבציה ומדוכאי יצרים ומלחמות? הבנחת נעביר את ילדותנו? ללא פגע נשאיר את ביתנו?

ואנו הרי חונכנו על חסמבה וקארל מאי. הצ'וּקצ'ים ויד הנפץ היו נר לרגלנו, ירון ווינטו היו מאור עינינו. מחוזקים ברוחנו יצאנו לקרב על האווז. מאידך לחישות נסיגה ורתיעה לא פסקו להטריד את נפשנו.

יותר מכל פחדנו משומר הלילה שיתפוס אותנו על חם ויפליא מכותיו בישבננו.

 

מאוּמני אָשׁ לילה, יצאנו בטור צפוף ורועד למשימה. מספרי הִפקדות עברו הלוך ושוב  ואנחנו בדרך העוקפת לעבר הלול. כל דמות שנראתה הולכת לתומה, השכיבה את הטור מיידית והגבירה את המתח. נשיפת פססט הייתה הסימן להשתרעות על הקרקע ודממה מוחלטת. פססט נוסף -המשך תנועה. אחרי כמה שכיבות סמיכה כאלו, חבולים ועקוצי קוצים, יצאנו מתחושת הרעד ואדרנלין שוטף את גופנו. הלילה שחור וגדול מכולם ואנו אוחזים בקצותיו. מיכאל מרשרש במפתחותיו והמנעול נכנע כלא היה. חלקנו בעמדות אבטחה מבחוץ, צופים להגן על המתחם והשאר חודרים פנימה. העופות הישנים נעורים בפליאה ופותחים בקריאות געגוע. מצוד מהיר לתפיסת אווז מסכן שלא נותר לו מקום לזוז מוכתר בהצלחה והוא מושם בשק. יציאה זריזה ואיסוף הכוחות לקראת המשימה הבאה.

 

קטע הרצח לא יתואר כאן. זיכרונות קשים נשאים בלב בדממה. עד היום איני יכול להבין איך היינו מגדלים ארנבונים ובשמחת היצירה שוחטים אותם, פושטים את עורם, צולים את בשרם ומתפארים בפרוותם. צדים יונים ברוגטקה, צולפים בצפורי דרור תמימות… עכברים וחולדות מפצחים במלכודת קפיץ רצחנית… ששים אלי קרב. בהמשך מסע לילי דומם ואלים הגענו אל מקום השחיטה.

חורשת האקליפטוסים השחורה והחשוכה. אף כי היינו בקבוצה גדולה, חשנו בפחד. אותו מקום רוחש לוחש בענפיו הגבוהים היה מכניס אווירה של מסתורין ורעד בלבנו. בתוך מקלט ישן ומוזנח שפתנו סיר על פרימוס וגייסנו את כל הידע שהיה ברשותנו להכנת התבשיל.

ומסתבר שניסיון בבישול של ממש לא היה לאף אחד מאתנו. הסתובבנו כסהרורים אותו לילה וספקות מכרסמים בלבנו על המעשה שאין להשיבו… בעצם, עם הפריצה והיציאה מזירת הפשע תם פרק ההרפתקה וכל הבישול והאכילה היה כסרח מיותר. לבסוף, בכוחות מדולדלים, ללא צמחונים רבים שהתגלו באותו לילה שחור, נגסנו בבשר הקשה ולעסנו בהתמדה, כמו מסטיק.

 

ניעורנו לבוקר חדש אשר חצץ בין עבר להווה. מאותו יום היו הדברים נמדדים במושגים של לפני ואחרי אירוע האווז.

על פי עקבות הנוצות שדבקו בבגדינו הואשמנו ברצח אווז ופשע כלפי החברה הקיבוצית. ועדת החברה של חטיבת הנוער הבוגר ערכה לנו תחקור נוקב. אחד אחד הוכנס לתשאול על אירועי אותו לילה. טמנו לנו פחים במהלך החקירה ואנו נפלנו לתוכם. נתפסנו בסתירות וסילופים ולבסוף נשברנו. הועפנו מחטיבת  הנוער בה היינו חברים לא מכבר. אנחת רווחה הקלה את העוון. אני זוכר את התחושה הנוראה בה הסתובבנו במשך ימים לאחר ליל האווז. נוצרו בקיעים באמון ההדדי בתוך הקבוצה והעניין הפך למשמעותי יותר מסתם אחד ממעשי הקונדס של חבורת ילדים  חסרת דאגות הששה אלי ריגוש וסכנה.

 

זה היה המעשה הקולקטיבי האחרון שיצא אל הפועל. לא עוד ילדים היינו ובהתאם לכך גם היחס של הסביבה. נראה כי אהבנו את ילדותנו זו וקשתה הפרידה ממנה, אך אחד אחר השני שקענו לבגרות מייסרת וחסרת רחמים. יותר ויותר כונס כל אחד לתוכו עם בעיות ההתבגרות והיצרים המתלבים ומשלהבים את הרוח.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: