מעשה בסוסה ושמה כוכבה / ע. הלל, ז'ל

|

מעשה בסוסה ושמה כוכבה

מאת ע. הלל (ז"ל) - משמר העמק

איור מאת יעקב גוטרמן

 

(פורסם לראשונה ב"משמר לילדים" 1950)

 

רעמה שחורה כשמי הלילה הייתה לה לכוכבה. ובמצחה הבהיק כוכב לבן. בימים ההם הייתה כוכבה צעירה וסעורת-מזג בדומה לקיבוץ עצמו.

איור מאת יעקב גוטרמן

מאוכפת הייתה אוכף ערבי נאה, ולצווארה מחרוזת גדילים ססגונית, כיאה לסוסה אבירה.

 

והיחידי, שידע באמת לרכוב עליה כהלכה, להרפותה - ולדהור עמה כחץ מקשת, או לרסנה פתע ולהזדקר על שתים - היה שומר-השדות שלנו: אברשקה.

 

ברור שכוכבה הייתה אז הסוסה המהירה ב"גוש" וכל שומרי השדות קנאו בו באברשקה, אף אמרו זה לזה: "אה, אברשקה זה לא שווה את כוכבה! סוסה נהדרת כזאת ראויה לפרש קצת יותר רציני!" וכשאמרו זאת, נתכוונו - כרגיל אצל שומרי שדות - איש-איש לעצמו.

 

אולם אברשקה היה צוחק ואומר: "דיבורים של קנאה!" וכל אחד מאיתנו ידע שאברשקה הוא הטוב שבפרשים.

*

בינתיים חלפו שנים הרבה. הקיבוץ כבר אינו צעיר כשהיה. ואף כוכבה הספיקה להזדקן. כעת יכול אתה לראותה סוסה שקטה ומתונה, וכוכב זה, שהבהיק לה במצחה, גדל כל-כך, עד שכיסה את כולה והרי היא כיום סוסה אפורה-מלבינה. וכל מה שנשאר לה מן הימים ההם אינו אלא האוכף הערבי הנאה ומחרוזת הגדילים הססגונית. אלא שאף אלה דהו ונתרפטו מאד.

 

וכבר מתלוצצים ה"ותיקים" ואומרים: "אה, סוסה ותיקה! צריך להשיג לה כבר רדיו וקומקום חשמלי."

 

ויש מוסיפים: "ובחורף יש לשלוח אותה לחמי טבריה - חה-חה-חה!"

 

אך לכוכבה אין צורך לא בקומקום, ולא ברדיו ולא בטבריה, מסתפקת היא באבוסה שמאחורי מחסן השקים של אברשקה. כל-אימת שהיא רעבה, סרה אליו, היא טועמת משהו ושבה לשוטט בחצר המשק, כאילו היא "החצרן" הצופה פני החצר.

 

וכוכבה אוהבת את ילדי המשק והם אוהבים אותה. שעה שהיא שומעת את שחוקם, זוקפת היא אוזניה, עומדת במקומה ומביטה בילדים. ואלו בראותם אותה מיד רצים, "מתנפלים" עליה בחיבה, ותוחבים לפיה פיסת-סוכר או תפוח או כל כיוצא באלו, דברים הטעימים לחך ומשמחים לבב-סוסה.

 

מדי בוקר, משכימה כוכבה, ונגשת אל הפלפל הגדול, המכונה אצלנו בהלצה: "מועדון הפרשים הצעירים" שם עומדת שעה ארוכה עד בוא הילדים ובבואם צונפת היא במצהלות, ומיד נגשת לארגון תור-הרכיבה. שכן יש סדר בארץ, ותור הוא תור.

 

בודאי תמה אתה כיצד סוסה זקנה זו מסוגלת ל"ארגן תור". ובכן אין לך דבר פשוט מזה: שעה שאחד הפרחחים שהגיע אחרון וקופץ ראשון בא ונדחף שלא בתורו, עוצרת היא ותוקעת עצמה במקומה עד שהקטן מתייאש ויורד ממנה בזעף, אך להבא הוא לוקח לקח ומחכה לתורו.

 

מאחר שנתרגלו הילדים לצדק זה של כוכבה, שוב אינם מנסים להכעיסה. והם מסתדרים מיד לפי רצונה ממש. לפני הגיעם אל הפלפל הגדול - זו התחנה הראשונה של כל הפרשים הקטנים.

 

מן הפלפל הגדול יורדת כוכבה ללול ומשם לרפת, ולדיר, ועולה למטעי השזיפים, וסרה אל בית- הספר, ושבה אל הפלפל הגדול ונוטלת פרש חדש וחוזרת סובבת במסילתה. וכל פעם בבואה מקבילים אותה הילדים במצהלות שמחה וקריאות קוצר-רוח, "הו! סוף-סוף חזרתם? חשבנו שכבר הלכתם לאיבוד."

 

אבל כוכבה מסתכלת בהם בעיניה הטובות כמחייכת לעצמה: חה חה. מעניין מאד היכן סוסה כמוני עלולה לאבד בקיבוץ כה קטן!? ואותה שעה היא נזכרת במרחבים הפתוחים, בהם דהרה לפני שנים רבות, ומעולם לא עלה בדעתה לאבד בהם.

*

שבת יוצאת ונכנסת שבת, וכוכבה נושאת על גבה את ילדי הקיבוץ. הם שמחים בה והיא שמחה בהם, אך הזמן חולף-עובר, וכבר ניכרים בכוכבה סימני-זקנה. הליכתה איטית, עתים עומדת היא ונחה שעה ארוכה, וכבר כמעט אין תענוג לרכוב עליה. הילדים הגדולים כבר אינם רוכבים עליה. ורק הפעוטים מוסיפים עדין "לנסוע" על גבה.

*

בוקר אחד עברה שמועה בבתי הילדים: "כוכבה גוססת." ברור שרק מעטים מבין הילדים הבינו לפשר הדבר, אך כולם הבינו שמשהו רע ואיום עובר על כוכבה.

 

לא עברו דקות מספר וכבר נמצאו לידה. וכוכבה שכבה ליד אבוסה ופרפרה ברגליה. מדי פעם צנפה והרימה ראשה כמבקשת להביט בילדים סביבה. אך מיד שבה וצנחה חסרת-כוח כשמגרונה מבעבע קול נחר ושרקני.

עיניה היו פתוחות עדין.

 

הילדים קרבו והסתכלו בהן. הם ידעו שכוכבה נוטה למות. על- כן הסתכלו היטב בעיניה שנצוץ-החיים הבהב בהן עדין.

 

הם עמדו דוממים והסתכלו בגוף הגדול, הלבן, הרוטט ונאבק עם המוות. עיני כוכבה היו רטובות ורטיבות זו עברה ודבקה בעיני הילדים. כוכבה הייתה זקנה מאד וכעת "הלכה למות". ילדים אלו לא הכירוה לפנים, שעה שרעמה שחורה עטרה את ערפה, וכוכב לבן הבהיק לה במצחה. והיא הייתה דוהרת בשדות, וכל השומרים היו מתקנאים באברשקה. הילדים הכירוה בזקנתה. אך הם אהבוה כמות שהיא.

 

עיניה היו פתוחות אבל פתאום נכר שהראיה נסתלקה מהן. קרום זגוגי החל לערפלן, כוכבה שכבה בשקט. היא הפסיקה לנשום.

 

אברשקה בא ואמר: כוכבה מתה.

*

בהפסקת הצהריים כשבאו הילדים לראות את כוכבה, לא מצאוה.

ראה אותם אברשקה מתגודדים ליד אבוסה, יצא מן המחסן ואמר:

- ילדים, אין כבר מה לחפש כאן, סחבנו אותה רחוק-רחוק!

- לאן? - שאלו כמה ילדים.

- מה זה משנה לאן - השיב אברשקה - סחבנו אותה והיא איננה.

 

פתח אורי השחרחר ושאל:

- אברשקה, תגיד איפה הקבר שלה?

- הקבר? - גיחך אברשקה - קבר לא יהיה לה!

- מה זאת אומרת?

- הטרקטור סחב אותה לשדות - פסק אברשקה.

- אנחנו רוצים לתת לה פרחים! קראה זיוה הקטנה.

 

אבל אברשקה פנה ונבלע במחסן-השקים שלו.

 

ואז קם אורי השחרחר וקרא:

- ילדים, נלך ונקבור אותה בעצמנו! ניקח מעדרים מן הגנה שלנו ובעצמנו נחפור לה קבר.

-        בטח. בטח! - קראו הילדים.

-        היא הייתה סוסה שלנו.

-        ואנחנו גם אוהבים אותה....

-        והיא גם נתנה לנו לרכוב עליה.

-        אם לא - אז התנים יטרפו אותה!

-        וגם הדיות!

 

עודם מדברים, פנו כל הילדים אל "גינת-משק-הילדים" נגשו למחסן הכלים, נטלו ילד-ילד מעדרו, וכדי שהגננות והמורים לא יפריעום במעשה, פנו ונתעלמו בשער הצדדי. ירדו לגן-הירק ולמספוא. אך לפתע עצר אורי השחרחר ואמר:

-        אבל, הרי אנחנו לא יודעים איפה היא!

-        אני יודעת - אמרה זיוה הקטנה. בהצביעה השמימה - היא שמה!

-        השתגעת? בשמיים?

-        הביטו - הסבירה זיוה - כבר מסתובבות הדיות בשמים. הן בטח באות לאכול את כוכבה. בואו מהר! בואו מהר!

 

וכל הילדים החלו לרוץ אל המקום שמעליו סובבו-חגו עופות הטרף. אט-אט נתרחקו מהמשק אל לב השדות, עד שנתעלמו מן העין.

*

עם ערב החלה תכונה מוזרה בקיבוץ.

-        אולי ראית את נורית שלי?

-        לא...הרי גם אני מחפש את דני

-        מה - ואני מסתובבת כבר שעתיים אחרי אורי שלי ואינני יכולה למצאו!

 

כך סובבו וחיפשו חברים רבים את ילדיהם, כשהם חרדים לשלומם.

 

משראה שמריהו המזכיר ש"האבדה" היא רצינית למדי, נגש אל הפעמון, וצלצל צלצול-אזעקה, אסף את הקיבוץ והודיע:

-        חברים, קרה דבר מוזר ומדאיג. ילדינו נעלמו, ולא נודעו עקבותיהם. על- כן חברים, נתחלק לחוליות ונצא לחפשם. כן, ואת, שושנקה, צלצלי למשקים השכנים ותוודעי אם לא הופיעו שם בינתיים כמה וכמה אורחים צעירים, אם מותר לי לאמר כך... ובקיצור חבריה--- חושו!...

-        רגע, רגע! לא להתפזר....- נשמע מרחוק קולו של אברשקה, ומיד הופיע, כשהוא רץ בשארית כוחותיו ומכריז:

-        המדובר כאן בעניין הפרחחים - מה? גם רותי שלי פרחה לה מן הקן... הם בשדה כולם! הם הלכו לבקר את כוכבה!

-        אני לוקח מיד את 8735, - הפסיקו דוד הנהג, - זאת אומרת את מכונית-המשא שלנו ונוסע מיד להחזירם הביתה!...

 

עודו מדבר, פנה דוד אל המוסך, כשכמה וכמה אמהות נגררות אחריו לסייע לו בעצות של מכונאות, כדי שהעניין יבוצע בזריזות ובלא לאבד זמן לבטלה...

 

ובינתיים פזר שמריהו את ה"נזעקים", אלא שכולם כאחד יצאו אל השער וחיכו למכונית של דוד שמספר רשום לה מאחוריה: 8735.

*

אתא לילה כאשר נראו מרחוק אורות המכונית החוזרת, החברים שחיכו ליד השער ליווה בעיניהם: הנה היא במספוא...והנה היא בגן-הירק...וכבר היא ליד הגשר הקטן...

           

עד שלבסוף קרבה כל-כך שנשמע רעש המוטור וקולות הילדים מעורבים בו. האורות גדלו ועלו על הכביש הראשי המוביל למשק. המכונית קרבה, השער נפתח, דוד תמרן תמרון קטן של נהגים ועמד.

 

הילדים הובאו הביתה.

 

עד מאוחר המו הבתים מסיפור-המעשה. לא יאמן כי יסופר, אך עובדה היא, כי כל אותו "אחר הצהרים" עמלו הילדים, וחפרו קבר לכוכבה. כשלוש שעות רצופות טרחו והזיעו עד שעמד הקבר מוכן. ואז אזרו כוחותיהם, ובמאמץ משותף משכו את הסוסה והניחוה במקום מנוחתה. ואחר כיסו את הקבר. וממש, כנס מן השמיים, הופיע פתאום דוד עם מכוניתו, והביאם הביתה.

 

אותו ערב נתכנסה "ועדת החינוך" של הקיבוץ בראשותה של שושנקה הגננת לישיבה שנמשכה עד חצות. ובחצות נתפזרה הישיבה לאחר החלטה מוזרה.

*

למחרת בבוקר, אספו המורים והגננות את "חברת ילדים" ושושנקה הודיעה הודעה חשובה:

-        ילדים, היום אנחנו יוצאים לטיול קטן במכונית-המשא שלנו.

-        משונה מאד - חשבו הילדים, היום טיול? אחרי מה שעשינו אתמול?

 

ואורי לחש לרותי באוזניה:

-        קשה להאמין, כבר פחדתי שנקבל איזה חרבון!

 

ורותי השיבה לאוזנו:

-        אף-פעם אני לא מבינה מה הגדולים רוצים מאתנו!

 

אבל טיול זה טיול, ועד-מהרה זזה המכונית והפליגה עם הילדים, כשהיא מעלה מאחוריה ענן אבק לבנבן.

- לאן אנחנו נוסעים? - שאלו הילדים את שושנקה. אך זו השיבה להם אך זאת:

- תראו בעצמכם!

 

מיד החלו ניחושים, אך עד-מהרה נתברר טיבו של הטיול: המכונית עברה את גן-הירק, ואת המספוא, והחלה חוזרת על עקבותיה מאתמול, ישר אל מקום קברה של כוכבה.

           

היא נעצרה ליד התל התחוח. ריח טוב של אדמה תחוחה עלה מן התל, ורסיסי לילה נוצצו על רגביו. הילדים ירדו, ועמדו תמהים לדעת מה יעשה.

           

ואז פנתה שושנקה ואמרה: - ילדים, אתמול חרד הקיבוץ לשלומכם, ורבים מן ההורים, היו כעוסים על מעשיכם. הרי בלא להודיע לאיש נעלמתם פתאום. אולם אמש ישבנו ושוחחנו על המעשה והגענו למסקנה שיפה עשיתם עם כוכבה: שכן בשעה שאנחנו, הגדולים, הפקרנו אותה טרף לתנים ולעופות-הטרף, נמצאתם אתם לעשות לה את המגיע לה.

על-כן החלטנו אמש לטעת במקום הזה חורשה קטנה לזכרה של הסוסה, שתהא נווה-צל לפלחים ולרועים ולשאר עוברי-אורח...

           

עודה מדברת יצא דוד הנהג מתא-הנהגים שלו, נושא בידיו שני פחים של שתילי אורן, וצרור מעדרים קטנים, והניחם ליד התל.

           

בתרועות שמחה נחפזו הילדים וחטפו מידיו של דוד את כלי העבודה. אף שושנקה נטלה מעדר בידה והחלה חופרת גומת-נטיעה.

           

ואורי השחרחר קרא פתאום:

- שושנקה! את תשתלי את השתיל הראשון!

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: