ציד אריות באפריקה / ע. הלל, ז'ל

|

ציד אריות באפריקה

ע. הלל ז"ל - משמר העמק

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך: ענן ביד (ספרית פועלים - 1989)

 

כבן חמש או חמש ורבע הייתי, כאשר התברר ללא כל ספק, למה נועדתי מבטן ומלידה, לאמור: להיות ציד אריות באפריקה.

איור מאת יעקב גוטרמן

שכן, מזה שנתיים או שלוש או ארבע או חמש שנים היית הוגה ומהרהר בדבר, ורק לאחר שיחות ממושכות, שניהלתי עם עצמי, נפל הפור: כן, ציד אריות באפריקה! וזהו זה! ואחת הבעיות שניצבו לפני היתה בחירת הנשק הנכון, שאקח לי לציד האריות, שהרי לעולם לא אוכל להשיג לי כלי מכלי הנשק של המבוגרים, כגון תותחים או חיצים או אניות מלחמה או אקדחים וכל היוצא באלה. ואכן ידוע ידעתי שעלי להסתפק בכלי צנוע, אך מסוכן, שמטיל מורא בלב אויבי העזים.

 

ולשמחתי, אכן, נמצא לי כלי-נשק שכזה: סכין-גלוח!

 

מאחורי מקלחת החברים מצאתי סכין-גלוח משומש, אבל שלם, והבעיה נפתרה.

 

וזה ידוע בעולם, שאם אתה (אני) אוחז בסכין-גלוח בשתי אצבעות ומושיט את היד קדימה, אז אוי ואבוי לו לאריה שיעז להתנפל עליך (עלי!) שינסה! שרק יעז! כי כמו שהוא קופץ עלי, הסכין חותך לו את האף לשנים והוא נופל אפים ארצה מתבוסס בדמו, ואז אני לוקח תחבושת וחובש לו את האף שלא יפסיד הרבה דם, וימות לי, באמצע.

 

עכשיו, אחרי שחבשתי לו את האף, אני קושר אותו לחוט שפגט בצוואר, אבל לא חזק מדי, שלא ייחנק, ואני יוצא לי לטייל איתו, כמו שמטיילים עם כלב, אבל עם אריה.

 

וככה אני יכול לצוד לי עוד שלושה, ארבעה, חמישה אריות, אבל מה, כשהם מושכים כל אחד לכוון שלו, אני נשאר תקוע ולא יכול לזוז, אז מה כל זה שווה!

 

אם ככה, אז מוטב לי להסתפק באיזה שני אריות לכל היותר.

 

ובאמת, כשיצאתי לאפריקה, לא התכוונתי לצוד לי יותר משני אריות, לכל היותר, אבל מה: שיהיו שלי!

 

וכך, סכין-גלוח בידי, וליבי פועם באומץ, שמתי פעמי לאפריקה. (שמה, כידוע, מתרוצצים להם אריות, על ימין ועל שמאל, וזוללים פראים).

 

אבל משום-מה הרגשתי פתאום שאני לא בטוח שאני הולך בכוון הנכון ושאם אמשיך ככה, בלי לשאול, אז אולי אני אגיע לאוסטרליה או לוורשה או ליגור. מזל שפגשתי את עמנואל ושאלתי אותו איפה אפריקה. הוא הסתכל בי רגע, הרים את גבותיו ואחר-כך הראה לי את הכוון הנכון (לא רחוק מלאן שהלכתי קודם!)

 

פניתי לכוון הנכון, שעמנואל הראה לי, הושטתי את סכין-הגלוח קדימה, וצעדתי לאפריקה. אבל עוד לפני שהספקתי להגיע עד חבש, אפילו, מי מופיעה לי באמצע אפריקה? - חווניה! חווניה, הגננת שלי!

-         ומה אתה עושה כאן, הלל שלי? שאלה, והסתכלה בי בעיניים מודאגות.

-         אני צד לי קצת אריות באפריקה; הסברתי לה.

-         אריות! יפה. אבל איך?

-         פשוט, בסכין-הגלוח הזה, הסברתי לה שתבין.

 

כעת הסתכלה בי, ובעיקר בסכין-הגלוח שבידי, במבט מאד-מאד מודאג, ואמרה:

-         אבל הלל שלי, הרי הסכין מלא חלודה!

-         אפילו לא חצי! התגוננתי, רק קצת!

-         אבל אתה הרי יודע שמחלודה אפשר לקבל הרעלת חלודה וזה מאד-מאד מסוכן!

-         אני יודע, חווניה, אבל אני נזהר.

-         אבל הלל שלי, אני מתכוונת שזה מסוכן לאריות!

-         באמת?

-         ואתה באמת רוצה שכל האריות באפריקה יקבלו הרעלת חלודה וימותו?

-         מה פתאום! רק יפצעו קצת, ואני כבר רץ ועושה להם תחבושת.

-         אפילו אם אריה אחד ימות, חס וחלילה אתה בטח תצטער מאד, הלל שלי!

-         איך את יודעת, חווניה?

-         אני יודעת, נכון?

-         נכון מאד.

-         אז תזרוק מיד את הסכין-גלוח המורעל הזה לאשפה לפני שיקרה פה אסון! אז זרקתי.

 

וחווניה הושיטה לי יד, והלכנו שנינו לאכול ארוחת-צהריים, והאריות של אפריקה נצלו ממני.

 

ציד האריות ירד מעל הפרק, ואני באמת הצטערתי על כל האריות שלי, שכבר לא יהיו לי.

על האריות ויתרתי אמנם, אבל מה - לא על תולעי-המשי.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: