שמנת של פעם

1.4.2010
daf@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

שמנת של פעם

יעל מירב

 

נחום גוטמן. בית ופרדס. תערוכה מאוסף מוזיאון נחום גוטמן. הגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה - קריית טבעון

"נוסעים לקיבוץ", אמרה לי אימא בהתרגשות.

 

בת חמש הייתי, אך ידעתי היטב, כי מזימתה האמיתית של אמי היא להאכילנו סוף סוף באוכל אמיתי. היה זה זמן מועט לאחר שחרור המצור על ירושלים, המצור שבו עשב ה"חוביזה" שימש כעיקר מזוננו. כל פת לחם, שהגיעה עם השיירות שפרצו את הדרך לעיר נאכלה בכאב, עקב הידיעה כי חלק מאנשי השיירה נותר בבאב אל וואד.

 

סיפרו אז, שבקיבוץ האנשים אוכלים תפוחים, ביצים, חמאה ואפילו שמנת. לא ידעתי כיצד נראית אותה שמנת עלומה, אך די היה לי בצליל המילה כדי להתגעגע אליה.

 

"את כל כך רזה", נהגו הדודים לומר לי, תוך צביטה כואבת באחוריי הדלים. "אין לך בכלל צורה. את חייבת לאכול. אילו אפשר היה להשיג בשבילך מעט שמנת מהקיבוץ, היית הרבה יותר מלאה ויפה".

 

כל כך בושתי בצורתי. סקרתי בקנאה את גזרתן העגלגלה והבהירה של חברותי, והסתרתי את גופי השזוף והשדוף מתחת לשכבות של בגדים.

 

אימא השתדלה להלעיטני ככל יכולתה, לעתים בכוח, ממיטב המעדנים שהשיגה ידה: חביתה מאבקת ביצים, דייסת אורז עם חלב, לבנייה עם גבינה לבנה - מאכלים שהיו מאוסים בעיניי - תוך שהיא מבטיחה לי, כי יום אחד נגיע לקיבוץ ונאכל שמנת אמיתית.

 

במשך הזמן הצטייר לי הקיבוץ כאסם של שמנת, שבו גדלים זאטוטים עגלגלים וילדות בהירות ומדושנות, כמו ב"פרסים" שהדבקנו במחברת.

 

הגיע היום הגדול.

 

עמוסי מזוודות עלינו השכם בבוקר לאוטובוס - אמי, אחי ואני - עם הדודה, שאת בתה עמדנו לבקר בקיבוץ בית אלפא.

 

לאחר יום של נסיעה, המומה מעייפות, עמדתי במרכז הקיבוץ, מביטה בעיניים קרועות באנשים הגיבורים והמופלאים האלה, שכל חיי שמעתי וחלמתי עליהם, אשר אוכלים שמנת כל אימת שעולה הרצון לפניהם. לא מחיתי אפילו כאשר גררו אותי למקלחת המשותפת, להסיר מעליי את אבק הדרך. מכוסה במגבת גדולה, שהסתירה את גפיי הגרומות עם הברכיים והפרקים הבולטים, בחנתי בסקרנות את הילדות היפות, החופשיות, שפטפטו בעליצות. אף אחת מהן לא הייתה רזה כמוני.

 

ואז הגיע הרגע הגדול. ישבנו בחדר האוכל העצום לשולחן הערוך ממבחר פלאי העולם: ירקות, פירות, גבינה, ביצים, וגם - קערה גדולה מלאה בקרם לבן. "שמנת", אמרו אימא והדודה בהתרגשות. אימא מזגה מעט לקערית קטנה, העמידה בתוכה כפית והניחה לפניי. בהיתי בקערית רגעים ארוכים, ולא יכולתי לטעום ממנה, או ממשהו אחר שעל השולחן. אימא לא ויתרה. כמעט בכוח דחפה לפי את כפית השמנת הראשונה בחיי. ברגע הראשון השתנקתי ולא יכולתי לבלוע, אך במשנהו התנפצו בפי אלפי רסיסים של טעמים שלא מן העולם הזה. כחולמת בלעתי פעמים נוספות, צובטת את ירכיי בכל טעימה, כדי לחוש כיצד הן מתמלאות, כיצד אני נעשית יפה ודשנה מכפית לכפית.

 

הרבה מאכלים טובים אכלתי מאז, ושמנת בכל הטעמים: שמנת חמוצה ושמנת מתוקה, באחוזי שומן גבוהים או נמוכים, מעל עוגה ומתחת לתותים, ואפילו שמנת בטעם של פעם, אך מעולם לא חוויתי שוב את אותו טעם מיוחד במינו של השמנת של בית אלפא.

 

גם אימא לא שכחה את הקיבוץ, והתגעגעה אליו כל חייה. היה זה מוזר לגבי אישה, שגדלה בסמטאות הצרות של ירושלים. בוויכוחים עם אבא תמיד איימה, שהנה, הנה, היא אורזת את בגדיה ונוסעת לקיבוץ. ואבא, שחזר מהצבא הבריטי עם מבטא אנגלי מושלם, היה עומד מולה, לבוש במכנסי חקי שנגעו בברכיו מלמעלה, ובגרביים שנגעו בברכיו מלמטה, ומכריז כי ברגע שתעזוב, גם הוא יחזור לאנגליה. היא עם השמנת שלה, הוא עם ה"בלאדי-אינגליש-טי" שלו.

 

אימא לא חזרה מעולם לקיבוץ. במקום זה היא חלתה בסרטן וקיבלה מיטה בתל השומר. אך גם שם, מלאה במורפיום, הייתה ממלמלת משפטים, שהמילה קיבוץ חזרה בהם שוב ושוב.

 

יום אחד, כשישבתי ליד מיטתה, שמעתי אותה קוראת בשמי באופן ברור. "הבטיחי לי, שכשאצא מפה נלך יחד לקיבוץ", ביקשה ממני בקול צלול.

 

ידעתי כי ימיה ספורים. הנהנתי בראשי.

 

חלפו שנים. גופי כבר לא היה דקיק, וגם צבעו השחום דהה. לדאבוני, גם האופנה הפכה את עורה, ודרשה בדיוק את מה שהיה לי ואבד. נשים כחושות איברים וכהות עור כבשו את הרחובות, ואני הייתי שוב מחוץ למשחק. למי יש כוח לחזור לשם.

 

הוריי מתווכחים כיום בעולם אחר.

 

ילדיי גדלו, ויום אחד החליטו לגור בגליל. אחרי ערב שבת בודד במיוחד ליד שולחן ריק, מצאתי את עצמי, להפתעתי, בקיבוץ "האנגלי" כפר הנשיא, ניצבת מול דירונת ריקה, בשכנות לאחד מבניי.

 

כשפרקה המשאית את חיי על הדשא, הייתה לי פתאום תחושה מוזרה של בית. דימיתי את פניה של אמי נוהרים על שקיימתי את הבטחתי, ואת אבי, במכנסי החקי, עולץ לנוכח הסיכוי לספל תה אנגלי אמיתי.

 

במסיבת BRANCH קטנה בקיבוץ, ישבתי ל-SMALL TALK עם קיבוצניקים אמיתיים, שכמו יצאו מספר של AGATHA CRISTY. שתינו ENGLISH TEA בספלים מעודנים, אכלנו SCONES WITH JAM, ושוחחנו על ענייני HAMESHEK. הרגשתי שכמו בהגדרה המצחיקה ששמעתי פה, כמעט הפכתי ל-BLOODY BAT MESHEK. אימא שלי סוף סוף קיבלה קיבוץ, לאבא יש אינגליש-טי ככל שיחפוץ ולי יש את שניהם. הרגשתי טעם של שמנת בפה.

 

יעל מירב, ילידת ירושלים. עברה מקומות שונים בארץ עד שהגיעה לכפר הנשיא. מדריכת סיורים במקווה ישראל, עבדה בתחום החינוך, העיתונאות והדרכת טיולים. כיום עוסקת בכתיבה

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים