1.4.2010
daf@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

הלילה

איתמר זהר

 

עבודה של יוחאי בר און. הוצג בגלריה טובה אוסמן

בערב הקרינו באולם של הקיבוץ את "קצין וג'נטלמן". הוא ידע שהוא לא יכול לוותר על סרט עם ריצ'רד גיר, אבל מחר על הבוקר גם הוא בעצמו מתגייס, ומה אם זה יעשה לו מצב רוח. גם ככה הוא לא הכי נלהב לנסוע לבקו"ם, בטח שלא כמו עידן או אורן, ואם היו שואלים אותו, הוא היה אומר שהוא מעדיף לדחות את הגיוס, לפחות בעוד שנה, עד שירגיש מוכן.

 

לא היה מקום אפילו לדחוף סיכה באולם, והוא התיישב בלית ברירה על המדרגות, בתקווה שמישהו אולי יקום באמצע הסרט וילך הביתה. כל בני הכיתה שלו שהתגייסו לפניו עשו מסיבות מושקעות לקראת הגיוס, קנו שתייה קלה וחריפה והזמינו את כל החברים, אבל את מי הוא יזמין, ומה בדיוק הוא יעשה שם? הוא לא שותה, לא מעשן, והוא לא היה אף פעם עם בחורה. גם לא נשיקה קטנה על הלחי. שום דבר שאפשר להגדיר כמגע.

 

היה לו נדמה שהסרט יצליח קצת להסיח את דעתו, אבל תמונות של כל מיני חיילים אמריקאים בבסיס צבאי לא היו כנראה הדבר הכי מתאים לעשות פחות מ-12 שעות לפני שהוא בעצמו נוסע לתל השומר. ולא משנה בכלל שההורים, האחיות והאחיות שלו מתלווים אליו. להיפך, זה די מלחיץ. יכול להיות שהיה עדיף שהם לא יבואו.

 

התפנה מקום באולם, ועוד מקום, ועוד אחד, ומשום מה הוא נשאר דבוק למדרגות, כאילו הוא לא באמת רוצה שמישהו יראה אותו שם, למרות החושך מסביב. רגע לפני הסיום, או כך לפחות הוא ניחש, על פי העלילה, הוא חמק החוצה דרך הדלת הכבדה, מגביר את קצב הליכתו, חולף על פני חדר האוכל, לכיוון מחסן הבגדים, המקלט שבו מלמדים שיעורי מוסיקה, פינת החי, מפעל הפלסטיק, שער הקיבוץ.

 

הוא מוכרח לברוח מכאן. כך, לפחות, הוא הרגיש. אסור לו להישאר כאן. זה לא המקום שלו. זה אף פעם לא היה המקום שלו. הוא מעולם לא הרגיש שייך. אז ממילא אף אחד לא ישים לב אם הוא ייעלם.

 

אבל רגע לפני שהגיע לכביש, רואה בעיני רוחו איך הוא מניף את היד, מסמן שיעצרו לו טרמפ, מבקש מהמכונית הראשונה שתעצור שתיקח אותו "הכי רחוק שאפשר", משהו בו קפא מלכת. הרגליים לא היו מסוגלות לשתף פעולה, הראש היה מבולבל לגמרי, העיניים היו עייפות באופן שאי אפשר לתאר, עוד רגע הן נעצמות מעצמן.

 

אז הוא חזר הביתה, לחדר הקטן שלו בבניין הקומתיים שבקצה הקיבוץ, ליד מטעי הפרדס, נעל את עצמו והתיישב על המיטה, בלי להסתכל על הפוסטר של ג'יימס דין, שהמשיך, כמו תמיד, לדחוס את הידיים לכיסים של מעיל הגשם. רק מוסיקה יכולה לעזור במצב כזה. הוא שם בטייפ את הקסטה של "הסמיתס", זה הדבר היחיד שבאמת מרגיע אותו.

 

לפנות בוקר הוא שמע דפיקות חזקות בדלת. זה אבא שבא להעיר אותו. הוא נרדם בבגדים, בלי שהספיק להתרחץ ולצחצח שיניים, בלי שהציץ שלא שכח לשים הכל בצ'ימידן.

 

"עוד רגע, אבא, אני כבר בא", צעק כשהשתרך בכבדות אל השירותים ונעל את הדלת.

 

איתמר זהר הוא יליד קיבוץ המעפיל. הרומן הראשון והאחרון שלו, "ימים של חורף" 'ראה אור בהוצאת כנרת בשנת 2002. כותב בלוג שנקרא "חיים של אחרים".


להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים