נדנדה

1.4.2010
daf@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

נדנדה 

גילה אולייר

 

תרצה כפרי "תתחילי לספור" (פרט מתוך מיצב) מתוך תיבת קינון, גלריה לאמנות בבית יגאל אלון, גנוסר

הקירות סוגרים על שיר. עוד כף אחת מהקדרה הזאת שבישלה והיא נחנקת. פעם הייתה יכולה לאכול בכל מצב רוח. היא הייתה מתבדחת עם חברותיה, שאין שום מצב רוח או דיכאון שיכול על התיאבון שלה. עכשיו זה לא עובד. כל כף נוספת פוגשת נד דמעות פנימי, אשר עומד, כמו צונמי ענקי, להטביע את כל מה שבדרכו. שיר זורקת את הצלחת ואת הכף כמו שהן לכיור, ושלא כדרכה, היא אינה מציפה את השאריות במים חמים ובסבון, שלא יידבק הלכלוך. הקירות סוגרים על שיר, ואין לה למי לצלצל. פעם תמיד יכולה הייתה לדבר עם סמדר חברתה הקרובה. התחושה עכשיו היא, שאין לה שותפים במערכה הזו. היא לגמרי לבד. סמדר ספונה עכשיו עם יאיר בעלה בביתם החמים. לא, אין לה עם מי לדבר. היא יוצאת מהבית, ומשאירה את הדלת פתוחה. אין גנבים בקיבוץ, היא אומרת לעצמה ומחייכת במרירות בזוכרה את גל הגניבות האחרון. כשחיה בתל אביב והייתה נתקפת בתחושת המחנק הזו, תמיד יצאה אל הרחוב. השיטוט ברחובות, שהיו כל כך מוכרים ועם זאת זרים, הקל עליה. הפגישות הלא מחייבות עם זרים מוחלטים, שבפניהם יכולה הייתה להבחין בכל קשת התחושות הקיימות, הפכו הכול ללגיטימי, כולל תחושת הבדידות הזו שמכסה אותה כמו בגד שאין להסירו. פה בקיבוץ זה אחרת, אמרה שיר לעצמה. רק חסר לה עכשיו שתפגוש את רוחה'לה הרכלנית, שתנעץ בה מבט מזדהה ותאמר: שיר מה קרה? את נראית נורא.

 

היא החישה צעדיה. הנה הזדמנות לעשות קצת כושר גופני, לעגה לעצמה. בלי משים מצאה את עצמה צועדת לכיוון בתי הילדים. מאז שעברו ללינה משפחתית, הבתים חשוכים וקודרים בשעה זו של הלילה. יללת תנים. עדיין יש תנים, היא משתוממת, זוכרת את הלילות הארוכים בבית הילדים, כשהיללות נשמעו ממש מתחת לחלון. בתיעוב היא נזכרת גם בבקרים שאחר כך. במיטה שמרגישה כל כך חמימה ולחה, ובבת אחת מתקררת. בהתעוררות הפתאומית שמבינה את פשר הלחות הזאת, בניסיון להקדים ולקום לפני כולם, לפני בוא המטפלת, ולהשליך מהר את המצעים לכביסה, להתפלל בשקט שלא עבר למזרון. שיר מקיפה את הבית שהיה בית הילדים שלה. מאחורי הבית שני עצי קזוארינה, וביניהם תלויה נדנדה. אל אלוהים, הנדנדה עוד פה, היא נפעמת. היא מתיישבת עליה, תחילה בחשש. ואז בהקלה, כשהשלשלאות עדיין נושאות את משקלה. טוב שלא חיסלתי את כל הנזיד, היא מפטירה בציניות לעצמה. קריר בחוץ, למה לא לקחה מעיל או לפחות סוודר. צמרמורת מנערת אותה. ואולי זה לא רק הקור, היא חושבת. כמה צעדי ריצה על החול, והנדנדה תופסת תאוצה. פעם זה לא הספיק לי, היא נזכרת. רציתי מעוף, רציתי שמים. היא נזכרת איך היו נעזרים אחד בשני, כדי לנדנד חזק, ואז בבת אחת לעבור תחת הנדנדה באקט התאבדותי. אקט התאבדותי? היא נבהלת מהמילה הקשה שהתמקמה בתודעתה כגידול קטן וממאיר שאין יודע מה סופו.

 

שיר נזכרת בבקרים הקשים, בימים של תחילת חורף. ממש כמו היום, היא מהרהרת. היא הייתה מתעוררת אז, מתקשה לנשום. הצפצופים החורקניים והנואשות של מאיפה לוקחים את הנשימה הבאה.

 

המטפלת עדיין לא הגיעה בשעה זו של הבוקר, ולא היה במי להיעזר. היא הייתה יוצאת מבית הילדים ויושבת על הנדנדה בחוץ. הערסול הרך והאוויר הצונן בחוץ הקלו במקצת על הנשימה עד שהגיעה עזרה.

 

תמיד היה לה קשה להסביר לאחרים מה קורה כשיש התקף אסטמה. המבוגרים שאלו שאלות, וניסו לשעשע אותה כדי שתחייך קצת, והיא הייתה מתרגזת מאי יכולתה להיענות לציפיות אלה, כשהיא מרוכזת כולה בנשימה הבאה. בלי משים הנדנוד נעשה חזק יותר. פתאום היא נבהלת ושוב נתקפת בתחושת הנרדפות הזאת: ואם מישהו יעבור ויראה אותי על הנדנדה, גם ככה חושבים שזזו לי כמה ברגים. היא נזכרת בחיוך ביום בילוי עם סמדר בבית קפה תל אביבי. יום שמש אביבי וממול חוף הים של תל אביב, שתמיד נראה הרבה יותר טוב מרחוק. כדרכן, שקעו בשיחה עירנית, ושיר סיפרה לסמדר על הגבר האחרון בחייה, עד לפרטים האינטימיים ביותר. לפתע היא הסתובבה לאחור, בטוחה שמישהו יושב קרוב ומצותת לשיחתן. סמדר צחקה בקול רם, ואמרה לה עד כמה היא המומה מכך שלא חשוב כמה שנים יעברו, וכמה רחוקה ילדותה בקיבוץ; לא חשוב גם שהספיקה לשוטט בעולם ולגור בערים גדולות הומות אדם, עדיין דבקה בה תחושת הנרדפות הזאת של: שומעים אותי? מה יגידו עליי? נד נד נד נד, רד עלה עלה ורד, היא מזמזמת לעצמה שיר ילדים ישן ונזכרת בטיול ההוא בכיתה ה'. פעם ראשונה שיצאו לטיול כזה עם מסלול טיפוס בהר ותרמיל על הגב. רוב הילדים היו בהתרגשות, בייחוד טל שאבא שלה היה מלווה. עודד, אבא של טל, איש תנועות הנוער, שניגן במפוחית ושר להם שירים רוסיים בלילה הראשון ליד המדורה. הוא היה כל כך שונה מאבא שלה. אבא של שיר, העולה מאירופה שלא היה אף פעם בתנועת נוער, שלבש מכנסי חקי וגופייה לבנה, ובכל יום שישי אחר הצהריים העמיד את כל נעליו למסדר צחצוח, כאשר הוא מבריק אותן עד שהוא רואה את דמותו החסונה משתקפת בנעליים. לאחר הלילה הראשון הם קמו עם בוקר, כדי לטפס על הר תבור.

 

התרמיל היה כבד, ונשימתה נעשתה כבדה וחורקנית. שוב מצאה את עצמה במקום שבו כולם צוהלים ושרים שירי עידוד. אל המעיין, אל המעיין , בא גדי גדי קטן, בא גדי גדי קטן, אל המעיין. והיא מרוכזת כולה בנשימה הבאה ומאיפה לוקחים אותה. לפתע ראתה לצדה את עודד, אבא של טל. והוא שר לה, רק לה: ארבעה לי גלגלים, עגולים מתגלגלים, גיל גיל גל גלגליי, גלגליי שלי קליי... ופתאום הם היו בראש ההר בלי שנדרשה לשיר או אפילו לחייך. עד יום מותו של עודד זכרה לו שיר את חסד הטיול לתבור.

 

הנדנדה מאטה את ריחופה ומאבדת גובה. היא נזכרת בחלום שלה היום אחר הצהריים. הקיבוץ כולו יוצא לטיול בחיק הטבע וגם היא שם. מגיעים לנחל, ושם שני שבילים מתפצלים כמזלג משני צדי הנחל. רוב האנשים בוחרים בשביל הימני, שנראה נוח יותר להליכה ולכן בטוח יותר. היא בוחרת בשמאלי. השביל נעשה תלול ובנוי ממדרגות בסלע, ולפתע בצד שלה המדרגות הופכות למדרגות נעות, והיא מחייכת בסיפוק איך הקושי הפך לקלות. בצד השני היא רואה אנשים נאחזים בזיזים בסלע. הזיזים פריכים ושבירים כגלידי קרח, וכל מי שאוחז בהם נופל למטה. היא מגיעה אל ראש הר ומתחתיו ים גועש. ופה היא שואלת את עצמה, האם לחזור אחורה או לקפוץ לים? איך נזכרתי בחלום הזה? אקט התאבדותי מופיע שוב. לך מפה היא נוזפת בו.

 

עזרא אוהב להיות שומר לילה. לאחרונה, האווירה בבית כבדה ומעיקה. זיווה מתבוננת בו מן הצד ושותקת. איך זה קרה לנו, הוא שואל את עצמו. פעם היינו יכולים לספר הכול זה לזה, ועכשיו ההתבצרות הזו שלה בשתיקה. דמותה הצנומה, כפי שנראתה כאשר שניהם היו עוד נערים בחברת הנוער, עולה בדמיונו. גם אז, כאשר הצטרפה לקבוצה נצרה בלבה סוד גדול והתכסתה בשתיקה מגוננת. היחיד שהצליח לפרוץ את חומת ההגנה הזו היה עזרא. לאט ובסבלנות הוא חיזר, מושיט לה יד, לפעמים כתף ואז את כל כולו. לאט היא נעתרה לחיזוריו, והפכה אותו לאיש אמונה האחד והיחיד. טבעי היה שהחליטו להינשא ולהישאר בקיבוץ. עם השנים והולדת הילדים נראה היה, שהפצע של זיווה נרפא והצלקות מגלידות. אבל לאחרונה, הוא אינו מבין מה קורה לה והיא שותקת. עזרא יוצא אל הערב הקריר ונכנס לרכב. המנוע משתעל קצת ולבסוף נדלק. כבר הגיע הזמן שייפטרו מן ה"טרנטה" הזאת, הוא ממלמל במרירות. בטח שומרים אותה במיוחד בשביל שומר הלילה. הוא מדליק את הרדיו, שגם הוא משמיע חריקות כיאות לרדיו ששוכן בגוף זקן כזה. צליל של שלשלאות ברזל עולה מתוך השקט הלילי. יכול להיות שזו הנדנדה הישנה? בשעה זו של הלילה? עזרא יורד מן הרכב ופוסע חרש בשביל שמאחורי בית הילדים. הירח יוצר תאורה סוריאליסטית. עזרא קופא במקומו. על הנדנדה, מרחפת באוויר הוא רואה את שיר.

 

שיר עפה. היא לא שמה לב מתי הפך הנדנוד לתעופה, באיזה שלב החלה לגעת בשמים. פניה מכוסות דמעות. הנה, סוף סוף הגיע הגשם הפרטי שלי. היא נזכרת בשיחת הטלפון שקיבלה בתחילת הערב, שיחת הטלפון שהוציאה אותה מביתה אל תוך הלילה, השיחה שהביאה אותה אל הנדנדה. דני מת, בישר לה אסף, ידיד של שניהם. איך הוא עשה את זה? כל כך בשקט, בלי שום מודעה בעיתון. בקיץ דיברה איתו בפעם האחרונה. כך נהגו תמיד לצלצל זה לזה פעם בשנה ביום ההולדת. גם זה שימח אותה. למעשה, שנה אחר שנה הופתעה מחדש שהוא עדיין זוכר. עם כל הרעל שהוא דוחף לעצמו לגוף, חשבה, איך הוא בכלל זוכר תאריכים? היא נזכרת בפגישה הראשונה שלהם לפני שלושים וחמש שנים כמעט. היא ילדה בת 22 בגוף של אישה בשלה. נערת כפר סמוקת לחיים, טרף נוח לזאבי העיר. דני הגיע למילק בר שבו עבדה, ונעץ בה זוג עיניים בוערות ושחורות. כבר אז היה מנגנון ההרס העצמי בפעולה, רק שלה לא היו מספיק כלים לזהות אותו.

 

היא הייתה מהופנטת מהקסם השחור, מהדבר הזה שלא ידעה לזהותו, ורק מאוחר יותר הבינה שזה הריח המיוחד והממכר של אנשים שחיים כל הזמן על גבול הסכנה. באותו ערב הבטיח לה שהוא עוד יחזור, והוא חזר. כאשר זה קרה, שיר התמכרה לחלוטין, בועטת בכל שלטי האזהרה המהבהבים. בלילות שבאו אחר כך עברה איתו בין גנים חשוכים, מרתפים מטונפים, חדרי מדרגות, הצגות קולנוע יומיות וכאב, הרבה כאב. במשך שנים, גם כשהתרחקו בגופם, נמשך החוט הזה שאין לנתקו בין האיש המרתק, הפוסע כל הזמן על גבול הסכנה, לבין הנערה הכפרית שבתמימותה מצאה נתיב ללבו הפצוע. זהו, זה הסוף, אמרה לעצמה שיר. אפשר להוריד מסך סוף סוף. כמה מתאים לדני לסיים את חייו בהורדת מסך.

 

עזרא היה מרותק. משהו בפניה הרטובות של שיר ובתעופה הזו שלה, שאין לה מה להפסיד, מסמרו אותו למקומו. שיר חבבה את עזרא, את פניו שהקרינו תמיד טוב לב. כאשר ראתה אותו עומד שם מרותק לאור ירח ומביט בה, שמחה בלבה שעזרא הוא שומר הלילה ולא אף אחד אחר. הנדנדה האטה את ריחופה וכמעט עצרה. עזרא קרב אליה ושאל: רוצה שאנדנד אותך חזק? שיר העלתה חיוך על פניה הרטובות והנהנה בהסכמה. עזרא נעמד מאחוריה ונתן דחיפה. שוב החלו השלשלאות הישנות לחרוק, והנדנדה ריחפה יותר ויותר גבוה. תעבור מתחתיי, אמרה שיר, כמו פעם כשהיינו ילדים, תעבור מתחתיי. עזרא צחק בקול גדול. הוא דחף עוד מספר פעמים ואז בריצה עבר מתחת לנדנדה. שיר הייתה בשמים. צחוקה המתגלגל על פנים רטובות מדמעות התמזג עם יללת התנים. היא הייתה בעננים. שום אקט התאבדותי, היא חייכה לעצמה. עכשיו אני מתחילה לחיות.

 

גילה אולייר, חברת קיבוץ גן שמואל. ילידת ארגנטינה. בצעירותה נדדה בארצות העולם עד ששבה לבסוף הביתה. בעבר כתבה וביימה הצגות ילדים וכמו כן מערכונים ופזמונים, המועלים בחגים ובאירועי תרבות. בעשרים השנים האחרונות פרסמה ארבעה ספרי שירה, וכיום עובדת כספרנית בקיבוץ.

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים