גרשון, ויקטור ונתן גם

1.4.2010
daf@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

גרשון, ויקטור ונתן גם

דני נמרי

 

איש פשוט, חרוץ וישר דרך הוא נתן הספּר. הוא מתפרנס כל ימי חייו מיגיע מספריו, ואת שערם של חברינו הוא גוזז כבר עשרים שנה ויותר.

 

עד היום, כשהוא כבר בן שישים ומעלה, הוא בא אלינו, לקיבוץ, רק לאחר שסיים יום עבודה מלא וגדוש שערות מסופרות באיזה בסיס צבאי סודי ביותר.

בימים ההם, כאשר רק החל לעבוד אצלנו, נתמשכו שעות עבודתו משש בערב ועד חצות, ועדיין היו חברים שחיכו בתור. עתה, בא הוא בשש בערב ומסיים לכל המאוחר בשמונה. לעתים, אף לפני כן, שכן, מאז התייקרה אצלנו התספורת, נתמעטו עוד יותר לקוחותיו של נתן ואזלו כמעט לגמרי.

 

אברהם אופק. הוצג בגלריה למדיה חדשה, המכללה האקדמית לחינוך, אורנים

חברים לא מעטים קנו מכונת תספורת ביתית לעיצוב תסרוקתם. אחדים נוסעים להסתפר בעיר הקרובה; ונתן הספר, שתחום התמחותו העיקרי הוא תספורת בשיטת הסרט הנע, לא היה מקובל כבר מלכתחילה אצל הצעירים שבחבורה; ואילו המבוגרים ממש - אלה, שכינויים בשפת המקום הוא - ה'ותיקים' - אלה, קמוצה ידם עוד יותר מהרגיל מאז ה'שינוי', וחוסכים הם בהוצאותיהם כאילו סוף העולם קרב ובא. כך למשל, סח לי אחד מהם, שמאז שמשלמים על תספורת, הוא מסתפר רק פעמיים בשנה - בפסח ובראש השנה. שני, לא רק שהפסיק להסתפר כמעט לחלוטין, אפילו בסכיני גילוח חוסך הוא עכשיו, ואת פניו מלבין פתאום ברבים בזקן שיבה סמיך וכעור למראה. אך מגדיל לעשות מכולם דווקא אותו חבר בא בימים, הידוע מאז ומתמיד במקומותינו בחסכנותו המופלגת, שאת נתן הספר פוקד הוא עתה רק אחת לשנה, לקראת ליל הסדר.

 

אך כאילו להכעיס, דווקא לחברנו זה עולה ומצטמחת ומשגשגת לו על פסגת ראשו רעמה אדירה כשל אריה. אריה זקן אמנם, כי לבנה כשלג היא, אך בכל זאת מעוררת בי קנאה כה עזה, עד שאני מתקשה להסתירה.

 

אני מתבונן בו בגלוי, בבואו לחדר האוכל לסעוד את לבו. רואה איך שחה קומתו ונכפפת מיום ליום, אולי עקב מכאוב סמוי או מחלה כלשהי, ואולי בדרך הטבע, עקב משא שנותיו. ואולי, כך עולה פתאום בדעתי, אולי, מחמת משקל עטרת שערו המופלאה, הגולשת לו על מצחו ומאפילה על פניו, מטילה צל כבד על אוזניו, ונוהרת לה גלים גלים, אפילו בימי הקיץ המהבילים ועמוסי החום האלה, מטה, לתוך צווארון חולצתו.

 

אוי, אוי, אוי - מי יתנני רעמה כרעמתו.

 

אני עצמי מקפיד לבקר אצל נתן הספר כמעט מדי חודש בחודשו, אך אין זה בגלל בלוריתי המפוארת. ההפך הוא הנכון. כבר שנים לא מעטות שאני נוקט בשיטות שונות ומשונות של הלוואה וחיסכון. מושך את מעט שערותיי ממזרח למערב ומדרום לצפון, ומעלה אותן לפסגת ראשי, כדי להסוות אותה חלקת עור ארורה ומקוללת, המכונה בפי כול קרחת, הנוגסת בראשי בלי להתחשב ברגישותי וברגשותיי, ולה, כידוע לכל מתקרח באשר הוא, קצב התקדמות קבוע משלה. אם כך, מדוע שלא אגדל גם אני את מעט השערות שעוד נותרו לי ואאריכן, אסווה בהן את קרחתי הדוחה, ואף אחסוך את מעותיי? זוגתי היא המשלחת אותי אל נתן הספר, באומרה שתספורת קצרה יפה לי, ומי אני שאתווכח עמה.

 

לפני שהגיע אלינו נתן הספר, עבד אצלנו ויקטור ה'שתקן', ולפני ויקטור השתקן עבד אצלנו גרשון הספר.

 

גרשון הספר היה איש נמוך קומה, חייכן וחביב אל הבריות, שהוכיח בקרחתו האינסופית את האמירה המוכרת לכול, כל הסנדלרים הולכים יחפים. הוא שימש בו זמנית, כספר של כל קיבוצי הקיבוץ הארצי השומר הצעיר בעמק, והייתה לכך סיבה חשובה. הוא היה חבר מפ"ם - הלא היא 'מפלגת הפועלים המאוחדת' - ושימש כנציגה הבכיר במועצת פועלי עפולה.

 

גרשון סיפר אותנו מתחילת שנות החמישים, והתמיד בכך למעלה משלושים שנה. תספורת אחידה לכל הבנים הייתה נהוגה אז אצלנו, באותם ימים רחוקים. היינו באים למספרה, ומתיישבים על הכיסא המוגבה. גרשון הניח על ראשנו צלחת עמוקה, וכל שערה חסרת מזל, שחרגה ממנה הצדה לפנים או מאחור, נחרץ דינה, והיא כוסחה כהרף עין במספריו אחוזי התזזית. מפעם לפעם התווכחנו בינינו, כמה זמן הוא מקציב לתספורת של ילד. בסופו של דבר מדדנו. התוצאה הממוצעת הייתה שתי דקות ועשרים שניות. מדדנו זאת בסטופר הכחול של יורם בן דוד, המורה שלנו לספורט. במהלך תספורות הבזק האלה, שבהן צקצק במספריו בלי הרף, לא הפסיק גרשון לדבר, וכמו כל יהודי הגון הוא דיבר גם בידיו. הוא הסביר בתנועות ידיים רחבות לכל מי שהיה מוכן להקשיב, וגם למי שלא, על ההתפתחויות הפוליטיות הדרמטיות במועצת פועלי עפולה. לעתים, מרוב התלהבות, היה מקצץ למישהו גם איזה בדל אוזן חסר חשיבות. בגלל זה הוא ארז תמיד במזוודת העץ החומה והמרופטת שלו גם ערכת עזרה ראשונה.

 

פעם, לפני הרבה שנים, בהיותי בן אחת-עשרה או משהו כזה, הלכתי אליו לבדי, להסתפר. בתור לפניי ישבו חמישה-שישה חברים מבוגרים. מפעם לפעם נכנס חבר נוסף, התנצל שהוא נורא עסוק ונורא ממהר ונדחק לפניי.

 

מבויש, הצטמצמתי ככל יכולתי על הכיסא שלי ושתקתי. גרשון כלל לא שם אליי לב, ולא נחלץ לעזרתי. הוא היה עסוק בדיבורים. פתאום, נכנס למספרה נתן פלד, שהיה האיש הכי חשוב בקיבוץ שלנו, חוץ משלמה רוזן. כמובן, גם הוא היה נורא עסוק, אולי אפילו, יותר מכולם. גרשון הגביר עוד יותר את קצב הנפנוף במספריו והתלהב נורא. הוא דיבר עם נתן על החשיבות העצומה שיש, לדעתו, לפוליטיקה המקומית בעפולה, וכמעט הוציא לו בטעות את העין.

 

הייתי נמלט משם בלי שירגישו בי בכלל, ובלי להסתפר, אבל גלשו לי כבר המון שערות על המצח ישר לתוך העיניים, ואימא אמרה לי, ששערות שחורות ארוכות שחודרות לעיניים מקלקלות אותן. די פחדתי מזה שעיניי יתקלקלו, אז המשכתי לשבת בשקט ולחכות. רק במקרה הבחין בי אחד החברים ואמר, שנדמה לו, שאני יושב ומחכה בסבלנות כבר הרבה מאוד זמן.

 

נקראתי מיד אל הכיסא המוגבה, גרשון הניח על ראשי את הצלחת, ותוך שתי דקות ועשרים שניות הייתי מסופר כדת וכדין.

 

ככה חלפו להן לא מעט שנים. בתחילת שנות השישים חווה גרשון משבר עגמומי, כאשר רוב הצעירים בקיבוץ נטשו אותו וצימחו על ראשיהם רעמות ארוכות שיער, כחיקוי לג'ון לנון ולחבריו ללהקת הביטלס. אך זמן לא רב אחר כך, ועדיין באותם ימים שבהם רבים מאיתנו היו צעירים ויפים ובעלי בלוריות צפופות ושופעות ברק, והקירחים שבינינו הם רק מיעוט מוקצה ואחוז כלימה, נפל דבר. הגיע אותו רגע מכריע ורב חשיבות בדברי ימיו של קיבוצנו, שבו לא הצליח גרשון להתמודד עם המספר הרב של הפונים אליו, על מנת שיתקין את תספורתם. בעל כורחו הוא נאלץ להביא לעזרתו את ויקטור השתקן, שעבד לצדו כשוליה שלו, ועשה את ההתמחות הקשה והממושכת שלו על הראשים של כולנו. הכי הפחיד אותי תמיד, כשויקטור קיצר לי את הפיאות בתער חד כמו תער. עצמתי אז את העיניים ובלב הולם התפללתי לאלוהי הספרים, שהוא לא יקצר לי בטעות גם איזה חצי אוזן.

 

במשך השנים שחלפו להן, כדרכן, ביעף, היה גרשון טרוד יותר ויותר בדיונים הרי החשיבות של מפ"ם ושל מועצת פועלי עפולה.

 

אלא שדווקא אז, בדיוק כאשר הקריירה הפוליטית שלו נסקה והעפילה לגבהים חדשים, הוא חלה במחלה קשה, הפסיק לחייך את החיוך הטוב שלו, ומת. ויקטור, שכבר היה לספר עצמאי, נשאר לעבוד אצלנו עוד שנים לא מעטות. כמובן, בינתיים עלה מאוד גם הגיל הממוצע של החברים בקיבוץ, ועשרות מיליוני שערות, שנשרו בדרך הטבע בשלכת הנוגה של סתיו ימיהן, נקברו לעולמי עד במצבורי האשפה. הקרחות המבהיקות, שבימיו הראשונים של הקיבוץ היו נדירות ביותר, פשטו עכשיו אצלנו כמו אש בשדה קוצים וכילו כלאחר יד, כמעט כל חלקת ראש גברית, יפת בלורית ועתירת שיער.

 

ואז פרש ויקטור לגמלאות, ובא אלינו, נתן, הספר הרומני.

 

"קצר," אמרתי לנתן, כשהתיישבתי בשעה שש בערב בכיסא העור במספרה.

 

היה קיץ חם ולח ומרגיז, כפי שלא היה מעולם. הסתכלתי במראה וראיתי שאני נראה ממש רע. נתן כרך סביב צווארי את הסדין המרופט, ושאל את השאלות הקבועות שלו: איך הבריאות ואיך הילדים ומה שלום הנכדים, שיהיו בריאים ומאושרים. עניתי לו את תשובותיי הקבועות, כשהטלפון צלצל. הוא ביקש סליחה ודיבר עם אשתו, אני חושב. הזעתי בחוסר סבלנות מתחת לסדין. אחרי שבע דקות בערך הוא סיים את השיחה החשובה, ביקש סליחה והפעיל את מכונת התספורת.

 

אחר כך דיברנו על רומניה, והוא סיפר לי שאכל היום עם אשתו במסעדה רומנית בחיפה.

 

ואז הוא שוב ביקש סליחה, כיבה את המכונה, ואמר שהוא חייב להתקשר לחבר הבא, כדי להזמין אותו למספרה. אחר כך הוא חג בעיפרון שלו עיגולים סביב שמות החברים הבודדים שהופיעו ברשימה, וספר את השמות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, וחרט גם איקסים עבים וגסים לצד העיגולים. המשכתי להזיע מתחת לסדין. אחרי ארבע דקות הוא שוב ביקש סליחה, ושב לצקצק במספריים.

 

שאלתי אותו מה הוא ואשתו אכלו במסעדה. דיבורים על מאכלים, בכלל, ועל מאכלים רומניים, בפרט, מזכירים לי מאז ומתמיד את אבא שלי.

 

"אכלנו כל מה שאוכלים במסעדה רומנית. מרק צ'ורבה ואיקרה, מלפפונים כבושים וכרוב, נקניקיות דם וסטייק לבן ארבע מאות גרם על מגש של עץ".

"ומה עם ממליגה ואיזה קינוח קטן?" שאלתי בפה מלא ריר.

"אסור לנו", חייך נתן וטפח קלות על בטנו העגלגלה. "אבל שתינו שפריץ. אתה יודע מה זה שפריץ?"

"בטח שאני יודע - יין לבן חצי יבש, עם סודה".

"תקצר קצת גם מלפנים", אמרתי לו. הוא הסתכל עלי בתימהון, מכיר את רגישותי למפרצי הקרחת שלי, הפולשים להם בכוח הזרוע למרכז ראשי.

"גמרנו להיום", אמרתי לו כעבור רגע.

"כנראה, אתה הלקוח היחיד שלי הערב," אמר לי נתן, ונשף על מכונת התספורת, לנקותה.

"באת במיוחד? בשביל השלושים ומשהו שערות שעוד נותרו אצלי לפליטה?" שאלתי.

"ככה זה בעולם", נאנח נתן באריכות, "יום עסל ויום בסל".

"תראה מה זה", אמרתי לו, "כשהיו לי מיליון וחצי שערות, גרשון סיפר אותי בשתי דקות ועשרים שניות. עכשיו, כשנותרו רק בודדות, נמשכה התספורת כמעט עשרים דקות". נתן הסתכל בי וצחק, ואני צחקתי, ושנינו צחקנו יחד.

 

דני נימרי, בן וחבר קיבוץ שריד. נשוי, אב לארבעה וסב לשישה. גמלאי שמח בחלקו, שנהנה עכשיו מהרבה זמן פנוי לכל תחביביו - כתיבה, קריאה, הליכה, טיולים, גינון ועוד.

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים