חבר מכוכב אחר

13.4.2009
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

חבר מכוכב אחר

אודי בן-סעדיה

 

ציור: יורי כץ מתוך תערוכתו, "בגוף אחר" שהוצגה בגלריה ראש הנקרה בספטמבר 2008

בלילה חלמה שרון סטון, שהיא עובדת בתור מתנדבת בקיבוץ. יקי עמד אז ליד הצריף של הכותנה ועישן נובלס בשתיקה. על מה הוא חולם? על מה הוא חולם, חשבה שרון סטון בזמן שהוא יונק מהסיגריה.

 

היא הייתה מוכרחה לברר את זה. היא הייתה מוכרחה לדעת הכול. אני לא זוכר בדיוק מתי זה היה. אולי בחורף אחרי המלחמה. אולי קצת אחרי. שרון סטון הרגישה שהיא חייבת, אבל פשוט חייבת להיות כאן, להבין הכול. באוויר עמד עדיין עשן של מטוסים, ופה ושם בצדי הדרכים אפשר היה עדיין לראות שיירות של פליטים הולכים לאט כמו בחלום צפונה, אבל שרון סטון רבצה לנו מול העיניים כמו גוש גדול ומבריק של מתיקות.

 

ידענו עליה כמעט הכול. ידענו שהיא נולדה בעשרה במרס, אלף תשע מאות חמישים ושמונה, בכפר קטן בפנסילבניה. אבא שלה עבד במפעל, ואימא שלה הייתה עקרת בית. היא הייתה ילדה חכמה מאוד, וכבר בגיל חמש-עשרה הלכה ללמוד באוניברסיטה. כילדה היא חלמה לעשות שלום בעולם, אבל עבדה בתור קופאית במקדונלד'ס. יותר מכול היא אהבה סרטים בשחור לבן, בייחוד את הסרטים הישנים המתוקים ההם עם פרד אסטר ועם ג'ינג'ר רוגרס. בגיל שבע-עשרה היא זכתה בתחרות מלכת היופי של פנסילבניה. באלף תשע מאות שבעים ושבע היא עזבה את הבית עם דודה שלה, ועברה לגור ביו ג'רזי. אבל רגע אחד, ממש שנייה לפני ההצלחה הגדולה ששטפה את הגוף שלה כמו בועות קצף ריחניות, היא באה אלינו לעמק.

 

היא אהבה לשבת על הכנף של הטרקטור. היא אהבה לשיר בקולי קולות ולצחוק צחוק פרוע, שהתגלגל חופשי בלי פחד עד למטה, לסכרים. היא אהבה ללכת בחולצה כחולה ולסחוב את הצינורות של ההשקיה בכותנה. היא אהבה להכין לכל העובדים של הפלחה סנדביצ'ים ענקיים עם בצל וביצה קשה. היא אהבה לראות אותם לועסים בדממה, ואת הלסתות האדירות שלהם ננעלות בכוח, מכלות בשקיקה ובזעם את כל ארוחת הבוקר, משגיחות שלא ייפלטו החוצה חלילה וחס סוד כלשהו או מילה מיותרת. משתאה ואולי גם קצת משועשעת היא הייתה מביטה בהם בתערובת משונה של חמלה ושל אימה - כאילו איזו חיה קדמונית ומוזרה מסתתרת עמוק בתוכם, ודואגת לסלק במהירות כל גרגיר מזון שנכנס פנימה, משאירה אותם עצמם רזים, מוצקים וקפוצים כמו אגרוף, אגלי זיעה קטנים נוטפים ממצחם ומתגלגלים לאט במורד גופם החשוף והדרוך להתפקע.

 

אבל יותר מכול היא אהבה את יקי. היא לא ידעה איך תוכל להשיג אותו. היא הזמינה אותו אליה לחדר שלה בבית של המתנדבים. היא אפילו שתתה קצת ושמה בטייפ קלטת מוזרה של להקה בשם "אמונה עיוורת", שיקי לא ממש הכיר, ורקדה מולו חצי עירומה. אחר כך היא הושיטה לעברו אצבע דקה וחיוורת וליטפה לו בעדינות את הלחי ואת הצוואר. היא הורידה ממנו את הבגדים ואמרה לו, "אל תפחד. בוא. בוא ותהיה החבר הכי קרוב שלי". אבל יקי שתק. הגוף שלו היה מכונס פנימה, והמחשבות הסתלסלו רחוק מאוד מעבר לגוף שלה.אחרי שבוע היא התייאשה וחזרה לאמריקה.

 

ויקי המשיך לשתוק ולשתוק, עד שיום אחד הוא נסע אליה. זה היה עוד לפני שהיא נהייתה מפורסמת. היא בדיוק שיחקה בסרט, שבו שותלים אותה בתור זיכרון בראש של ארנולד שוורצנגר. זה היה מבוסס על ספר של הסופר הזה המשוגע, שכתב על כל מיני יצורים מהחלל החיצון, שבאים לבקר אותנו וישנים אצלנו חודשים עמוק בתוך הראש, עד שיום אחד הם מתעוררים ומתחילים להתפרע.

 

אבל ליקי לא היה זמן לסיפורים. הוא השאיר לה הודעה במשרד. זה יקי מהקיבוץ. עכשיו אני כבר יכול לדבר. אפילו סלחתי לך על זה שהופעת עירומה ב"פלייבוי". יום אחד הוא אפילו נסע לבקר אותה באולפנים בהוליווד, אבל השומר בכניסה אמר לו, "מצטער, אי אפשר להיכנס".

 

יעקב פרי, שקראו לו בקיצור יקי, אמר לו בשקט :

“I couldn’t talk before because of the war. You don't understand, I am Yaki from The Kibbutz, She knows me”

אבל השומר אמר לו, "מצטער, אדוני. אסור לך להישאר פה".

 

יקי הוציא שק שינה וגזייה, ואמר לעצמו, זה בסדר, יש זמן. לא ממהרים לשום מקום.

 

כמו בבוקר ההוא אז, כשהמג"ד קרא לו ואמר, "אתה נשאר פה עם הפלוגה שלך על הגבעה, ונסע למלון במטולה, ובדרך ביקש בקשר מריקי, הפקידה של הרל"ש, לקפוץ אליו לשנייה לחדר ולהביא לו את הדוח המיוחד שהכינה בשבילו קצינת הת"ש, ואחר כך טלפן לאשתו ושאל, אם שאולי כבר חזר מהמסיבה בגן, וביקש ממנה להבטיח לו שכשכל זה ייגמר, הוא יקנה לו במיוחד בובת לוחם מיוחדת של אי. טי חבר מכוכב אחר, עם האצבע הנדלקת, ואחר כך הוריד לריקי את החזייה, ואמר לה שהוא מת על זה שהיא דואגת כל כך לכל החיילים מהמסייעת, ומשום מקום הופיעו פתאום דמעות בעיניים שלו, כשהוא נשכב מעליה, גופו לוהט מתשוקה, ולחש לה בקול סדוק, "ריקי, ריקי, את משגעת אותי".

 

ואז, בדיוק אז, מטוס שלנו, בטעות, אבל ממש בטעות, עבר וריסס את כל הפלוגה של יקי. ויקי ידע שהוא מוכרח, אבל פשוט מוכרח לנעול עכשיו חזק את הלסתות שלו בכל הכוח, שלא תיפלט לו בטעות שום צעקה, אפילו לא קצה של יללה איומה - כשהוא ראה פתאום, מבעד לאור הכתום המסמא, את כל הנגמ"ש שלו עולה בלהבות ואת אזולאי הנהג מתגלגל על הקרקע החומה בצעקות נוראיות, כשכל הגוף שלו נדלק - כי ככה לימדו אותו תמיד כל השנים, להגיף את הלסתות חזק חזק, כאילו היו שערי פלדה עצומים, ואם לרגע לא משגיחים, אפילו כשנחים ואוכלים עם כולם פרוסות עבות של לחם עם בצל ועם ביצה קשה, עלולה החיה הקדמונית של הכאב ושל הכעס להתפרץ פתאום החוצה ולהעלות באש את כל מה שנמצא בסביבה שלה.

 

אבל השומר מהאולפנים בהוליווד לא הכיר ממש טוב את הסיפור עם המטוס, והוא קרא בקשר למשטרה המקומית. באו שוטרים וניסו להרחיק את יקי משם, בהתחלה באצבע עדינה ואחר כך עם כל היד ובסוף, כשממש לא הייתה ברירה, עם אלה כזאת מיוחדת עם ראש מגומי, ויקי קצת התחיל להתפרע כשהגומי פגע לו בראש, אולי בגלל כל המילים והשתיקות שנדחסו כל השנים לתוך המחשבות שלו.

 

הכול נהיה קצת מעורפל בתוך המחשבות שלו. המתים והחיים השרופים והכאב והצעקות, "אימא אימא", ומשום מה נהיה לו חשוב פתאום להיצמד עכשיו לשער של האולפנים, כאילו שאם הוא רק יעזוב את השער, משהו איום ונורא יקרה, והוא התחיל לבעוט ולשרוט כמו חיה משוגעת עד שמישהו מהשוטרים, הוא לא זוכר מי, תפס אותו חזק ברגליים ונתן לו זריקה בטוסיק.

 

וכשהתעורר ירד כבר ערב. הראש שלו היה כבד. כל המילים נמלטו החוצה, ובתוך המוח שלו ישבו עכשיו יצורים זעירים ממקום אחר. מכונסים. שקטים. כפופים. מחכים לפקודה הכי קטנה לקום ולהסתער בכל הכוח החוצה.

 

אודי בן-סעדיה, בן אשדות יעקב מאוחד, למד בימוי באוניברסיטת תל אביב. מחזות מפרי עטו הוצגו מעל במות שונות בארץ. כתב בטור הסטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתון "חדשות" ופרסם סיפורים במוספים הספרותיים. ספר הסיפורים שלו, "חג שמח אדון נחמיאס", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1994

 

לדף המרוכז של גיליון הסיפורים פסח תשס"ט, אפריל 2009

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים